עייפים לדעת / ש. ליזרוביץ קצת על חייהם של מקבלי ההחלטות סימון האנגלי המשמש את הקריקטוריסטים, בתיאורו של אדם ישן, מעלה בעיני כל רואהו קולות מדומים של נחרה עזה. הסימון, דמוי אותיות Z Z Z Z מעלה זכרונות מתוך התת מודע של שעות שינה ארוכות ומייגעות. וכך העיד באוזני אחד מיושבי קרת, דכירנא כד הוינא טליא, אל מול ביתי התגורר שכן, עייף לפרנסתו, שניצל את שעות הבוקר המאוחרות לשינה של שחרית המוציאה את האדם מן העולם.
דא עקא, ששינתו לא הוציאה רק אותו מן העולם, אלא גם את דעתם של כל הסובבים, שיצאו מדעתם והם יצאו ממנה. קולות הנחרה העזים שבקעו מחלונו הטרידו את מנוחת השכנים הממורמרים, וכל שנותר להם הוא לקנאות בחלומותיו המתוקים של אותו ברנש עייף.
רסיסי הסיפורים של הכתבים הפוליטיים אודות מנוחתם של חברי הכנסת הישראלים, שראשיהם נשמטים על הדוכן שלפניהם, מעלים, אצל שוטמי הפוליטיקאים, חיוך רחב ושמחה לאיד, כזו קטנה ואהובה למשבתם של ״נבחרי העם״, תיאורים על ראשים צונחים בליאות, כוסות קפה שנלגמות בפזיזות, ועינים טרוטות של חברים במועדון היוקרתי הזה(?) ששמו כנסת.
הציבור צוהל, מה זה צוהל? צוחק בדמעות! סוף סוף מתברר שגם הללו בני אדם, חושבים שהם חשובים ? אה?! הנה לכם, רק כמה שעות בלי שינה ותראו איך אתם נראים! קיצוני הימין והשמאל גם יחד, יודעים מן הסתם לנצל את תחושת הלאות הכבדה, את ייסורי העייפות של הח״כים הנכבדים, לדרישה פוליטית חד משמעית. ״די למניעת השינה מהעצירים!״ מניעה שאגב, ניתנת בידי חוקרי השב״כ (לפי מקורות זרים כמובן.) ללא אפליה, הן לעצורי הימין הקיצוני, והן להבדיל, לאנשי החמאס הג׳יהאד, החזית, ושאר ארגונים קטלניים. יש שסבורים שיש סיבה לעייפותם של הח״כים, ״למה הם כל כך עייפים? כי הם דנים, הם חותכים בבשר החי, מיליונים ומיליארדים מונחים על הכף, חייהם של חולים, גורלם של מוסדות, קצבאות, מערכות חינוך ובטחון, שמו־ כרעים בהרף עין ובדעה מטושטשת, על ידי אנשים עייפים, שחורצים גורלות.
הרי, לו הם היו עולים על הכביש בצורה שכזאת, או שהיה קורה אסון, או שחלילה היו עוצרים אותם (יש חסינות אל דאגה).
אם רופא במצב שכזה היה מנתח קרוב משפחה, הייתה התביעה נגד בית החולים, מביאה לנזק כלכלי כבד לכיסי מנהליו, אבל כאן האבסורד צועק.
הממשלה, בהחלטותיה, פוגעת מבלי משים, או עם משים, בילדים, בחלשים, בעניים, ובעוד כל מיני. ראו שביתת עובדי העיריות בשבוע האחרון, ההחלטות הכלכליות הרגישות הללו, שחיים ומוות ממש תלויים בהן, נגזרות בידי אנשים שגם אם הם היו מבינים על מה מדובר בסעיפים הללו, הרי שהם פשוט לא מסוגלים, מעייפות! במשלי החכמים נזכר הסיפור הבא במגוון וואריאציות: ילדי העיר גילו שיכור שתוי כלוט, השוכב ברחובה של עיר, מוטל בבוץ, ריחו נודף ומראהו עלוב. התאספו הזאטוטים והחלו מתקלסים במסכן; זה מושך באוזנו, האחר מרקיד את רגלו ושלישי מנסה לחלץ מפיו הברה קטועה לקול שחוק רעיו הקטנים. רק ילד אחד עמד שם בצד, נבוך ומבויש. ניגש אליו חברו הפיקח שבחבורה, ושאלו: ״שחק נא עמנו, בוא וראה איזו הלצה נקלעה לידינו, הבט בשיכור המשעשע״. ״הייתי שוחק עמכם״ בכה הנער בקול, ״לו לא היה זה אבי״. היינו גם אנחנו צוחקים על עייפותם, חולשותיהם וגחמותיהם, לו לא היו אצבעותיהם מכריעות בנושאים הנוגעים לפגיעה כה קשה בציבורים שלנו, בנו ובילדינו. ולד׳ הישועה.
אויב או אוהב עצמו? / ל. מאיר הפוליטיקאי המצוי, אוהב את עצמו יותר מכפי שהוא שונא אותנו. משום כך, סכנתו מעטה...
פעמי בחירות מהדהדים בחללו של עולם, וניחוחות צחנת פרי ביאושי הפוליטיקה הישראלית נישאים באויר. בעוד נבחרי הציבור שלנו, נבחרים ונבחנים באמות מידה של עשיה ציבורית עשירה, המכשי־ רה אותם להיות שלוחי דרבנן ושלוחי דידן, הרי שבציבוריות הישראלית, אנו נוכחים שוב ושוב לדעת, תקפות אמות מידה שונות לחלוטין.
איש הלא אינו מעלה בדעתו, כי אב שניצב במרכזה של טרגדיה אנושית נוגעת ללב, שעל סופה הטוב שילם עם ישראל מחיר כבד מנשוא, גילה לפתע את כישורי מנהיגותו ונתקף בפרץ של רצון עז לדאוג לרווחת הכלל ולהקדיש את חייו מכאן ואילך לעשיה ציבורית. ברור לכל בר דעת, כי בפוליטיקה הישראלית ישנו משקל רב לזהותו הפופוליסטית של מועמד זה או אחר, והאב שעמד במרכזו של מאבק איתנים מול הממסד - זוכה לאותה פופוליס־ טיות מיוחלת, מה שהופך אותו לנכס אלקטורלי עבור כל מפלגה, על אחת כמה וכמה עבור מפלגה שנמצאת בשלבי התפוררות מזוקן ומהסתאבות שלטונית.
איש הלא אינו מעלה בדעתו, כי איש תקשורת, שהקדיש את כל חייו עד הלום לעשיה ברוכה למען רווחתו האישית, במסורת הידועה והמתובלת מבית אבא - יהיה זה שיפעל למען הכלל והפרט. איש אף אינו מצפה לכך. די לישראלי המצוי באג׳נדה נבובה ומשומשת, בכדי שתהווה פלטפורמה להערצת המונים לדמות המנותקת מהם ומצרכי היום יום שלהם. הישראלי המצוי אינו מצפה מנציגיו לייצג אותו. הוא מצפה מהם להיות יפים, מפורסמים ופופוליסטיים. בקריטריונים הללו, עומד כמעט כל איש תקשורת בערוב ימי הזוהר שלו, מה שמזניק רבים מהם לעמדות מפתח ציבוריות. אלו הם הכוכבים החדשים הדורכים בשמי הפוליטיקה הישראלית. אולם בגדול, מדובר בהצצה לדמותם של כל ה׳מאורות׳ שהאירו בגיזרה זו בעשרות השנים האחרונות. הפוליטיקאי הישראלי הממוצע, מגיע לעשיה הציבורית מתוך שאפתנות אגואיסטית טהורה, גם אם היא עטופה במעטפת של מילים נשגבות. וזו בדיוק הסיבה לכך שלנו, אין כל סיבה לחשוש מפני דמות כזו או אחרת, גם אם נראה שהיא גורפת אהדה ציבורית בשל מצע המתיימר לפתור את כל הבעיות הציבוריות הבוערות העומדות על הפרק, באמצעות מלחמת חורמה בכל הקדוש והיקר. משום שבסופו של דבר, כל דמות שכזו תשקע בדיוק באותה מהירות בה הופיעה. היא תעלם ותתפוגג, כאשר יתברר כי היא נסובה סביב הציר של עצמה. יתרה מכך: אותה אידיאולוגיה שמציג כל מי שמבקש לזנק מטאורית אל פסגת הציבוריות הישראלית תוך שימוש בכלי השנאה שעשו זאת היטב כבר אינספור פעמים באינסוף סיטואציות, כפופה אף היא לאגואיזם שלו. והאגואיזם הזה, איך לומר, נראה אחרת ממסדרונות מעוזי השלטון. משם, לאחר שזכה בקולותיהם של עשרות אלפי פתאים שהאמינו לחזון הכזב שלו, נוח לנבחר הציבור החדש לשכוח את ההבטחות הרמות ואת המצע היומרני שהציג ברוב־עם, ולהתמקד בשיקולי בעד ונגד מיידיים יותר שתועלתם לרווחתו האישית ניכרת בשטח בטווח המיידי, והם, במרבית המקרים, אינם עולים בקנה אחד עם רוח המלחמתיות שנשבה סביבו בעידן הבטחות־טרום־הבחירות.
ובכל זאת, משום מה, נראה, כי בציבור שלנו כבר ישנם מי שמבקשים להשתמש בדמויות החדשות שהצטרפו אל הציבוריות הישראלית, בכדי ללכד את השורות. בכדי להציג אויב משותף, שיהא בו די בכדי להשכיח ולדחוק לשוליים מחלוקות צדדיות, שוליות באמת.
ובנקודה זו, תמהני. משום שהצורך בהתלכדות סביב ה׳נגד׳, מתעורר כאשר אין די בדגל ה׳בעד׳ כדי לאחד סביבו את השורות. הניסיון לאחד את השורות סביב התגוננות מפני איום וירטואלי בדמות אויב תורן לעולם התורה, מעיד על כך שיש מי שסבור כי אין די שיקולים אמיתיים, מהותיים, חיוביים, שיש בהם כדי לאחד אותנו סביבם. וחבל.
"משביע את רצונו באמתלא כל דהו" / מ. שוטלנד לנוכח תוכחות מפורשות בכל וריאציה אפשרית, ישנם מי שמבכרים להתלות בכל מיני "אמתלות כל דהו להשביע רצונם"
ישנה תופעה משעשעת בקרב פעוטות פיקחים במיוחד, שהיינו עדים לכמה ביטויים שלה במהלך השנים. המקרה הכי מצחיק קרה, אצל ילדה בת שנתיים לערך, שעלתה על מעשה מסוים, שהוריה לא רצו בו. כמדומה היה זה נגיעה במתג ההפעלה של תנור חימום. כשהבחינה ברגישותם למעשה זה, הייתה מושיטה את ידה לעבר המתג ומתענגת על תשומת הלב שבקריאות ״אסור״ או ״אוי ואבוי״ וכיוצ״ב. אצלה זה היה כמובן בגדר משחק, אך פעם אביה רצה להבהיר לה שזה ״לא משחק״ וכאשר ניגש בצורה מאיימת לתת לה ״חינוך״, הושיטה הקטנה את ידה, ליטפה את ידו של האב ואמרה בטון אבהי ״אבא חמוד״.
כמובן שכאשר דבר כזה מתרחש אצל ילדים, קשה להתמיד בסבר פנים חמורות וחיש מהר הקפידה הופכת לחיוך מלווה בנחת והתפעלות מערמומיותו הילדותית של הזאטוט. אך התנהגות דומה אצל מבוגרים, מעלה שאט נפש וזלזול ברמה הנמוכה של מי שנוקט בה. ביידיש ירושלמית זה נקרא ״אראבישע חניפה״. אמנם לעיתים החיסרון אינו רק בעצם החנופה הריקנית, אלא במבט כוזב של אדם המייחס לזולתו התפעלות ממחוות ריקניות שאין בהן ממש וחושב לרצותו בכך. זכור לנו היטב, איך שרבנו מרן הגראמ״מ שך זצוק״ל, שקד להוכיח ראש ממשלה, שהיה משוכנע, שבכך שהוא פולט את המילים בעזרת ד׳ ללא תוכן מעשי של שמירת מצוות, נשברים כל המחיצות שבינו לשומרי תורה.
בפרשת השבוע מצינו גינונים יותר עמוקים של התנהגות מעין זו, שחומרתם היתירה נעוצה בכך, שההונאה שבהם מופנית גם כלפי פנים, בגדר הונאה עצמית: לאחר שמטה אהרן בלע את מטותיהם של חרטומי מצרים כתוב (שמות ז,יג) ״ויחזק לב פרעה וכו׳״ ומפרש ברשב״ם -״לומר כי גם אהרן במכשפות עשה״. וברמב״ן (שם ח,ה-ו) מפרש עה״פ ״התפאר עלי למתי. ויאמר למחר״ - שפרעה לא ביקש שיסורו מיד כדרך כל אדם הסובל מצרה, כי חשב, אולי מערכת השמים הביאה הצפרדעים. ומשה ידע את זמן סורם. ולכן אמר לו ״התפאר עלי״ בחשבו שאומר לו עתה להכריתם. לכן האריך לו (פרעה) למחר. והיינו, שגם לאחר שראה שהמופתים של משה ואהרן אינם בגדר ״כי-שופים״, עדיין ביכר פרעה להשוותם עם מעשי חרטומיו. ובספר ״דעת תורה״, מאריך מרן המשגיח זצוק״ל לבאר, את נטייתם של בני אדם, ״לתפוס חלק אחד מדבר מבלי להעמיק ולהקיף כל חלקיו. רק דנים כרצונם. להמשיך המציאות אליהם״, עיי״ש באורך.
ומסיים המשגיח: ״אבל הוא העניין אשר אמרנו, כי מטבע הרצון הוא, שחפצו עז מאוד להיות דווקא בצדק ובהצטדקויותיו שלו, מספיק לו לתלות עצמו גם בדברים הכי זעירים והכי רחוקים מן הדעת הנכונה. גם גזלנים מבקשים לתרץ עצמם, באמרם הלא (הנגזל) הוא עשיר, מנצל.״. והוא (הגזלן) גם יודע בעצמו כי שווא ושקר כל דבריו, אבל סוכ״ס משביע הוא רצונו באמתלה כל דהו.״. ״לא היה קשה לפרעה וחכמיו להכיר ולידע בהבדל הגדול והמרחק הרב בין מעשה כשפים למעשה ד׳. אבל די היה להם.. אף בשטויות והבלים בולטים לעין כל, אך ורק למען השביע את רצונם כי הם הצדיקים.״.
זה זמן רב, שמרנן ורבנן שליט״א בלי יוצא מן הכלל, מתריעים מפני סכנת השבועונים ואף קבעו שלא שייך להכשירם כלל ועיקר. והנה לנוכח תוכחות מפורשות בכל וריאציה אפשרית, ישנם מי שמבכרים להתלות בכל מיני ״אמתלות כל דהו להשביע רצונם״, ממש כתיאורי מרן המשגיח זצוק״ל. ולא עוד, אלא שתולים את מושגיהם המעוותים בזולתם ומצפים שיהיה מי שיאזין למשוגותיהם בסולם ערכים של פחיתות מצוצה מן האצבע.
אכן כאשר הדברים מגיעים עד כדי מעשי תינוקיות, הבאים לחפות על התכחשות עזת מצח למול דברים מפורשים חדים כתער מאת מרנן ורבנן, בצורת חנופה ריקנית שבפרסומים ילדותיים גדושים בדאגה חדשותית מזויפת לשלומם ובריאותם - אין ספק שיחד עם הבחילה שהם מעוררים בקרב כל נפש מאוזנת, תגבר הוקעתה והקאתה של חבורה זו, אל מחוץ למחנה עמלי התורה. |