תאבון
המרקם, קודם כל המרקם. אם המרקם לא לרוחי – אני לא בולעת. לא מסוגלת.
הריח. אם הריח אינו מוצא חן בעיני – אין סיכוי שאטעם.
חשק. בלי התאווה, או שמחת החיים – איך אפשר ? כשאני מדוכדכת, דואגת, עצובה או סתם נטולת מצב רוח – אני מאבדת עניין לחלוטין. שום סוג של מזון לא מצליח לפתות אותי, כלום. להיפך, הכל דוחה אותי פתאום, אפילו פעולת הלעיסה עצמה, לא מצליחה להבין לשם מה, מה הטעם באכילה. התיאבון נוטש אותי באחת, לפתע כל זה ממני והלאה.
חשוב לי גם ה"מסביב". כלים נאים, אסתטיים, מסבים לי הנאה ושמחה. צלחות עמוקות ויפות, מחומרים משובחים, סכו"ם מסוגנן מכסף, כלי בישול מברזל ומחרס, זה משפיע על הטעם, נותן לו עומק.
אני בררנית באוכל. מכירים את אלו שמצהירים בגאווה – "אני אוהב הכל" ? אני חושדת באנשים כאלה, שאין להם אופי. מה זה " הכל " ?? כיצד בכלל אפשרי הדבר – לאהוב ה כ ל ??
אצלי מוכרחים להתקיים שלושה תנאים, מלבד מה שטענתי לעיל, על מנת שאסכים להכניס לגוף שלי מזון כזה או אחר:
חומרי גלם – הם חייבים להיות מצויינים, באיכות מאד גבוהה, ליגת על. טריות – המזון חייב להיות טרי טרי, אם מדובר בתבשיל חם – אז מהיום, לעיתים אתפשר על יומיים, מקסימום שלושה. טעם – אם הטעם לא מעולה – קיים סיכוי גבוה שאפסיק לאכול מיד.
אני גם שמה לב לאופן האכילה של אחרים, איך הם לועסים, באיזו צורה הם תוחבים את המזון לפה. אצל גבר – אם האכילה שלו בהמית, או נניח אוכל במהירות וברעבתנות, כמו אחד שלא ראה אוכל ארבעה ימים, זה ירגיז אותי, יעורר בי גועל , ואני לא אמשך אליו (למה להתנפל ככה ??
אני מסוגלת להנות ממאכלים הודים, שהטעמים בהם לרוב עזים ומורגשים היטב, וגם האוכל שאחי מבשל הוא תמיד מתובל באופן מסעיר, שונה, מפתיע, מעניין ומרגש, והוא ערב לחיכי יותר מכל מזון אחר שקיים בעולם - אחי הגדול בשלן מהולל ומחונן, מוכשר, מבשל בחסד - אולם על אף זאת,
בבסיס שלי, הנטייה שלי היא להעדיף טעמים עדינים. לא מלוח מידיי, לא חריף מידיי, לא מתוק מידיי. תיבול מעודן, פשוט, נקי, בסיסי כזה. זה מה שהכי עושה לי את זה.
מה שמאפיין יותר מכל את הרגלי האכילה שלי – סמוך לאכילה, אני אוהבת לסחוט בנדיבות לימון טרי מעל הצלחת.
קניתי לפני שבועיים שורש כורכום טרי, (הוא דומה מאד לשורש ג'ינג'ר, רק שצבעו כתום עז), איזה הבדל בטעם בינו להבין האבקה. לא מזכיר אותו כלל- כאילו מדובר במוצר שונה לגמרי. הטעם מורגש היטב, והוא צובע את המזון ואת הידיים, תענוג חושי אמיתי, מענג ברמות , איזה ריגוש, בחיי.
אני מוסיפה אותו גם לרוטב העגבניות המפורסם שלי, והוא משדרג אותו פלאים: חשובים לי ביותר התבלינים – אני משתמשת בעיקר בעשבי תיבול טריים, המועדף עלי הוא האורגנו, הניחוח שלו מטריף אותי, פפריקה אדומה ( אני משתמשת במתוקה , ורוכשת את המרוקאית בלבד – גיליתי שהיא יותר ערבה לחיכי מההונגרית), מוסיפה המון בצל מטוגן, גם סגול וגם לבן צח, (אבא שלי מקניט שיש ברוטב שלי יותר בצל מפסטה.. לכל החגיגה הזו אני מוסיפה שום (טרי בלבד), אותו אני מקפידה לכתוש על מנת להבטיח שהאליצין ישתחרר (חומר מבריא, מחטא, אנטיביוטיקה טבעית, שאגב, כשחותכים שיני שום בסכין או מוסיפים אותם שלמים – אז הוא לא משתחרר, למי שלא יודע.) וכמובן שמן זית איכותי בנדיבות, פלפל שחור טרי שאני גורסת בחדווה במטחנה משובחת, ומשתמשת במלחי גורמה, רובם גסים, צרפתיים, עשירים במינרלים למכביר. כמו שניתן לנחש, יוצא לי רוטב עגבניות סמיך, מטריף חושים באחריות, אליו אני מוסיפה את הפסטה (מאיכות גבוהה אף היא כמובן) כמו שאני אוהבת אותה - אל דנטה.
אתם יכולים כבר להסיק שגם החביתות מעשה ידיי מושקעות באופן דומה – יש לי כמה מרכיבים סודיים שאני מוסיפה (הסוד הוא התיבול המפתיע שלי, וצורת ההכנה), אבל אני לא מגלה. תבואו לטעום, ואז תרגישו בהבדל בין החביתות שלי לשל כל היתר.
אני הכי אוהבת תבשילים חמים, קדירות, נזידים על בסיס מגוון סוגי קטניות , מרקים של אחי , בעיקר את מרק הירקות העשיר שלו, עמוס ירקות מכל הסוגים, בתוספת גריסי הפנינה, או את מרק הבצל המופלא של אימי, פירה של אמא עם הר של בצל מטוגן מעל, דייסת הסולת העולמית של אמא שהיתה מכינה לי בילדותי בערבי חורף קרים, דייסת קוואקר משביעה שמחממת את ביטני מוקדם בבוקר, מגוון ירקות אפויים בתנור (אנטיפסטי) בעשבי תיבול טריים, הטחינה המושלמת של אחי, תפוחי אדמה בכל אופן הכנה אפשרי, סלק – אני מטורפת על סלק, לא יכולה בלי פטריות טריות יפיפיות, דלעת ערמונים, כרובית נטולת כתמים, בלבן צח, גבינות צרפתיות נפלאות (משוגעת על "הקונטה" / Comté , למה אין בארץ ?? יש לי גם חולשה לממולאים עסיסיים נוטפי רוטב, – בעיקר כשהמילוי נתחב בתוך קישואים או כרוב, מנות פתיחה מעניינות, מפתיעות, מרגשות, ארוחות בוקר מפנקות, עשירות, כיפיות, ערמונים, אגוזי פקאן, כוס קפה של בתי קפה, על בסיס חלב מוקצף סמיך - "הפוך" עם ארומת הקפה הכובשת, בצק, אבל לא בעוגות. לרוב, לא ברור לי למה הוא נחוץ בעוגה, הוא סתם מפריע. לחם טרי, בעיקר מעשה ידי אימי אופת הלחמניות והחלות המהוללת, או לחמים מיוחדים שאחי אופה, גם הפוקצ'ות והעוגות שלו הן יצירות אומנות. קרואסון חמאה צרפתי, בגט צרפתי (רק אמיתיים, בצרפת), פיצות טריות, (הקפואות איומות לטעמי), כגון זו של "טוני וספה" או זו שמגישים במסעדת "UNO" התל אביבית, קישים, בואקוס רכים ולוהטים של אחותי הגדולה, גם הלזניה שלה ממכרת, עם רוטב הבשמל והעגבניות הקטיפתי.
ואיך אפשר בלי קינוחים ומתוקים ? (לא פרווה, איכס, לא מתקרבת), מקום ראשון אצלי הוא סופלה שוקולד אוורירי, (להבדיל מבראוניס דחוס שבאופן מתמיה, מוערך יתר על המידה לטעמי - לא סובלת את המרקם הצפוף שלו), במקום שני גלידה איטלקית (טרייה, לא תעשייתית) משמנת אמיתית, למשל בטעם מנטה או פיסטוק, ובמקום השלישי שוקולד איכותי, דוגמת מריר עם שקדים שלמים או עם אוכמניות, גם השילוב בין שוקולד מריר למילוי של מנטה עדינה מנצח בעיני (מן הסתם יש עוד רבים אחרים וטובים שאני מוכנה לזלול בתשוקה גדולה).
נסחפתי, (נו, מה חדש), מוטב שאעצור כאן, אחרת זה לא יגמר לעולם, כי אני מסוגלת להמשיך לשעוט עוד ועוד עוד בהפלגת התיאורים המגרים הללו - - -
אבל די. עכשיו זה התור שלכם.
בתמונה : מחווה ל- מיכל אנסקי המקסימה, אנינה עם "קבלות", בה אני מאוהבת כליל. יש לי תחושה שיכולנו להפוך לחברות קרובות. |
).
), גמבה באדום לוהט, קוביות חצילים שמעניקים מרקם בשרני עסיסי, (אם יש , אז רצוי מזן בלאדי – אני בוחרת אותם טריים טריים, מושלמים, עם קליפה חלקה ומבריקה למשעי, בסגול עמוק וכהה , חייבים להיות קלים, אחרת אני לא קונה), לעיתים מוסיפה לרוטב גם גזר, זיתים שחורים וקישואי זוקיני כהים – אותם אני קונה רק בתנאי שהם קשיחים, אינם פצועים, כשהקליפה ללא רבב, נטולת פגמים. 
, שמישהו יקח יוזמה לייבא אותה כבר ! )
