"ב- 1989, כשנה לאחר שקיבלתי את הדוקטורט שלי באנתרופולוגיה [..], ביקרתי את מוריי לשעבר בישראל ובחנתי את האפשרויות לקבל עבודה בישראל. "או, פנינה", אמר אחד מהם, אנתרופולוג (גבר, אשכנזי), שמיהר לתפוס את האוטובוס שלו, "סיימת ללמוד? נהדר, פשוט תחזרי! אני יכול להגיד לך שהולכת להיות עכשיו הרבה עבודה לאנתרופולוגים, עכשיו עם האתיופים, זו בעיה גדולה, בעיה גדולה!"" (מתוך: "יש לך קול אותנטי", מוצפי-הלר 1997, ע"מ 90).

מזה כשלושה עשורים שיש נוכחות מאסיבית של אזרחים ממוצא אתיופי בישראל. ברשומה זו אנו מבקשים להסב את תשומת הלב לגבי תרומתם המשמעותית של עולי אתיופיה לכלכלה בישראל, ובנוסף, לבחון את תפקידם של חוקרי יהדות אתיופיה בתהליך הקליטה של קבוצה זו. הדימוי "בעיה גדולה", שהובא בפתיח ונלכד על ידי האנתרופולוגית מוצפי-הלר, מהווה דוגמא למעמד המיוחד והכוח שיש לחוקרים באנתרופולוגיה הישראלית.

האנתרופולוגית אסתר הרצוג, שחקרה את מדיניות קליטת עולי אתיופיה, מצאה כבר בראשית שנות ה-80  (הרצוג 1990), כי הדימוי "בעיה גדולה" שימש חלק מהרטוריקה של מדיניות הקליטה הייחודית שנבנתה עבור עולי אתיופיה. על פי הרצוג, מדיניות זו לא הביאה לשילוב העולים, אלא יצרה סגירות ותלות של העולים בעובדי הקליטה ומנגד, עובדי הקליטה ראו בעולים משאב לקידום האינטרסים שלהם.

במאמרה האחרון בנושא זה (Hertzog 2010), מצאה הרצוג כי לא רק שיחסי הכוח והתלות לא חדלו, אלא שרשויות המדינה מוסיפות למצוא דרכים חדשות כדי להעצים עצמן, תוך כדי הצגת האתיופים כבעיה שדורשת טיפוח או טיפול במסגרת של תוכניות העצמה, היזומות ומנוהלות בידי אנשי מקצוע שונים, העוסקים בקליטת עולי אתיופיה. בנוסף, היא הצביעה על האופן שבו מחלות והיגיינה מהווים מכשיר ליצירת תוכניות עבור אתיופים, כחלק מהאינטרס הכלכלי של אותם אנשי מקצוע.

הנושא המוצג כאן דורש יריעת דיון הרבה יותר רחבה ולכן מטרתנו בפוסט זה היא להציג 'כתובת קיר', שתהווה תמרור אזהרה, לא רק עבור אלה העוסקים בקליטה ובשילוב עולי אתיופיה לחברה בישראל, אלא גם לחשוף ישראלים ממוצא אתיופי לנושא זה, כדי שיכירו כי לחוקרים ולאנשי המקצוע העוסקים בקליטת יוצאי אתיופיה יש תפקיד מכריע ביצירת ההווה והעתיד שלהם ושל ילדיהם. בנוסף, היא מופנית לגורמי קליטה ולפילנתרופים אחרים, לבחון מחדש את מערכת היחסים הקיימת בין "קולטים ונקלטים" בכלל ובין חוקרי יהדות אתיופיה בפרט.

הכתובת על הקיר נחוצה, לא רק כדי למחוק את הדימוי "בעיה גדולה", שדבק בעולי אתיופיה והפך נכס צאן ברזל, אלא בעיקר כדי להזהיר מפני קידוש "המומחיות" והעברתה לחוקרים ואנשי מקצוע חדשים, המוסיפים לאמץ את התפישה לפיה עולי אתיופיה הם בעיה. יתרה מזו, אף סטודנטים, שטרם רכשו תואר ראשון בעבודה סוציאלית, מרגישים כי יש להם את הסמכות לשים את האצבע ולהורות, במדויק, היכן שוכנת הבעיה האתיופית. במרבית המקרים, המחזיקים בתפישה זו פועלים כדי להצדיק את גיוסם של עוד אנשי מקצוע לטפל באותה "בעיה גדולה", שכאמור יש לה היסטוריה ארוכה של שלושה עשורים.

אין לנו כל כוונה לעסוק בסיבות שהביאו להצגת האתיופים כ- "בעיה גדולה" כבר בשלב עלייתם הראשוני, אלא להציג את ההשלכות שהיו לתפישה זו באמצעות דיון במערכת היחסים שנוצרה בין עולי אתיופיה והאנתרופולוגים.

מכאן, שכוונתנו צנועה והיא מוגבלת להצגת נקודות למחשבה על ידי בחינת מערכת היחסים שמתקיימת בין יהודי אתיופיה והאנתרופולוגים ושאר המומחים ואנשי מקצוע הקשורים לקליטה ולשילוב של עולי אתיופיה בישראל. דיון במערכת היחסים שבין עולי אתיופיה וחוקריהם הכרחי משום שעד כה זרקור המחקר הופנה  על עולי אתיופיה והחוקרים עצמם היו בתפקיד של נפקדים בזירה שבה תפקידם משמעותי לאין ערוך. הדבר מתעצם משום שבמחקר אין בחינה רפלקסיבית על התוצר הסופי של עבודת החוקרים.למערכת היחסים הזו יש גם עניין מיוחד בהקשרה הרחב מבחינה סוציולוגית משום שהוא משקף את נקודות החיכוך בין "האתיופים" ו"החברה בישראל" במסגרת היחסים בין "מזרח" ו"מערב".

הטענה המרכזית שלנו היא, כי לחוקרים היה תפקיד מרכזי, אקטיבי כיוזמים וכיועצים, בעוד שהאתיופים, מנגד, הוגדרו כפאסיביים, כאלה שזקוקים לטיפוח. בנוסף, בעוד החוקרים התקדמו מבחינה אקדמית וכלכלית, יהודי אתיופיה נשארו לדרוך במקום. זאת ועוד, הכתיבה האקדמית הבנתה את האתיופים לתוך קטגוריה חברתית הדורשת תוכניות טיפול וטיפוח ובתורו דבר זה הביא באופן מעגלי להפיכת האתיופים להיות נזקקים של אותם מומחים.

לתפישתנו, לחוקרי יהדות אתיופיה היה תפקיד מרכזי בתהליך הקליטה, מעבר לטענתה של הרצוג כי מחקריהם שימשו הסבר תרבותי לבניית קליטה ייחודית לעולי אתיופיה. למשל, שימת דגש על  הרקע המסורתי ועל הבדלי מגדר בתוך הקבוצה. לדעתנו, תפקידם של החוקרים היה ונשאר מרכזי בקביעת מדיניות הקליטה וכי הביקורת העיקרית על מדיניות זו צריכה להיות כלפי החוקרים ולבחון את תפקידם בגישה ביקורתית, בדומה למסגרת הדיון הכללי באוריינטליזם של אדוארד סעיד. בנוסף, מעקב אחר פעילותם של החוקרים מאז שנות ה-80 ועד היום יביא למסקנה הבלתי נמנעת כי הם אדריכלי הקליטה – היוזמים והיועצים כמעט בכל רמת המרחבים שבהם נעשית קליטה או שילוב של עולי אתיופיה לחברה בישראל.

אם כן, מהי תרומתם של עולי אתיופיה לכלכלה בישראל? התשובה לשאלה זו יכולה להיות פשוטה אם יודעים מי המשיב. כפי שהראנו בתחילה, עולי אתיופיה בישראל נתפשים כחוליה חלשה, כזו שהגעתה לישראל יצרה נטל כלכלי על החברה הישראלית ולכן התשובה היא שאין כל תרומה ממשית, שהאתיופים הם נטל עבור תקציב המדינה שגם כך הוא דל. לעומת התשובה הזו, אם נבחן שאלה זו בגישה ביקורתית יותר, אנו נמצא כי צמחה תעשייה כלכלית משגשגת בעקבות עליית יהודי אתיופיה והיא באה לידי ביטוי בצורות שונות: החל בשדרוג אקדמי, המשך בגיוס כספים בחו"ל לתקציב המדינה וכלה בתרומה לדימוי  של ישראל – כמדינה הומנית הפועלת בקליטה של "יהודים אפריקאים" (אפריקה שמדרום לסהרה, כמובן).

התשובה לשאלה זו קשורה גם לאיזה נרטיב אנו בוחרים להקשיב. לא סוד הוא שהנרטיב הציוני  עומד בראש כל הנרטיבים בארץ ולכן השפעתו על הדימוי שנוצר ביחס לעולי אתיופיה הוא כה מרכזי. נרטיב זה הציג את האתיופים כ"עליית מצוקה" ושהבאתם לישראל ב"מבצעים" שונים הצילה את האתיופים מרעב, מלחמות וסכנות אחרות. בהמשך נראה שתמונה זו קצת יותר מורכבת.

הנרטיב הציוני מופיע גם בחקר יהדות אתיופיה, בעיקר במחקרים פחות ביקורתיים הקשורים לנושאי קליטה. המעיין במחקר יגלה משגים חמורים ביחס להיסטוריה והתרבות של יהודי אתיופיה, אולם אין בכוונתנו להתעמק בעניין זה. ניתן עם זאת לציין תכונה אחת בולטת בו, והיא כיוון התנועה בין החוקרים ובין מושאי המחקר. נוצר מצב שבו החוקרים לא יצאו ממרחבם אל "שדה מחקר", אל ה-'הילידים' באפריקה כמנהג האנתרופולוגיה של המאה ה-20, אלא שכאן "הילידים" הגיעו למרחב הגיאוגרפי של החוקרים (!). לטרנספורמציה הזו בתנועת החוקרים יש השלכות מרחיקות לכת על התוצר הסופי של המחקר.

עם זאת, מי שקורא את הספרות שנכתבה בנושא יהדות אתיופיה בעשורים האחרונים, יבחין בתופעה שכיחה שמופיעה בכל פתיחת מאמר. מרבית החוקרים הרציניים, יצביעו על הספרות הרבה שנכתבה ומוסיפה להיכתב על אוכלוסייה זו. חלקם מגדילים לעשות ומצטטים עצמם כדי לתאר את הגודש הרב של מאמרים וספרים פרי עטם. הגודש המחקרי גדוש כל כך, עד שהוכר הצורך בהקמת אגודה מחקרית (SOSTEJE), "העמותה למדעי יהדות אתיופיה" (לא טעות, כך במקור) – כך נחשפנו אל לידתו של "מדע חדש".

הקמת אגודת מחקר מרמזת, כנראה, כי חקר יהדות אתיופיה מסובך – או ריווחי – כל כך עד שהחוקרים ראו צורך לברוא לעצמם התארגנות אקדמית העונה לשם, המגוחך במקצת, "העמותה למדעי יהדות אתיופיה". (לתוהים, אל תלכו לבדוק, אין שיטות חדשות שם) ושם קצת יותר קונבנציונאלי באנגלית: Society for the study of Ethiopian Jewry, בכל זאת העולם מסתכל, וכנראה שיש שטויות שאפשר להגיד בעברית אבל לא באנגלית.

את הקמת האגודה ניתן לקשור לא רק ליחסי הכוח והפוליטיקה של המדע, אלא גם לאופן שבו האגודה יצרה קרקע נוחה לעשיית מניפולציות, שמטרתן להפוך את האתיופים קרדום לחפור בו. לדעתנו, האגודה משמשת כרגולטור מחקרי וכחותמת וככלי שבאמצעותו מנותב המחקר, כדי להצדיק פיקוח ושליטה ברוח ממצאיה של אסתר הרצוג. במסגרת זו, חבריה מצויים בקשר הדוק עם רשויות הקליטה ובמרבית המקרים הם מועסקים על ידי גופי הממשלה במסגרת "טיפוח וסיוע" ליוצאי אתיופיה. בחינה מדוקדקת במטרותיה ובמעשיה של האגודה מצביעים על הכוונות האמיתיות של האגודה: התוכניות היזומות על ידי חלק מחברי האגודה אינן מכילות כלים לפתרון הבעיות האמיתיות שאיתן מתמודדים מהגרים, זאת משום שהן מראש נעדרות אלמנטים המעודדים מוביליות חברתית וכלכלית. יתרה מזו, התוכניות דוחקות את יוצאי אתיופיה למרחבים שאין מהם חזרה ומקבעות אותם במשבצת של "אוכלוסייה רב בעייתית". כתוצאה מכך, מערכת היחסים בין החוקרים והאתיופים נשמרת.

לאור זאת, ניתן לקבוע ברמת סבירות גבוהה, כי מטרתן של התוכניות הללו היא לשרת את האינטרס הכלכלי של החוקרים. בדרך זו, ניתן להסביר גם את העובדה כי על אף שיש הצהרות וכוונות טובות מצד כל העמלים במלאכת הטיפוח של עולי אתיופיה, לפחות מאז הקמתה בשנות ה-90, אין לנו אפילו סטודנט אחד לתואר מתקדם ש-"טופח" בקרקע הפורייה של האגודה. אפילו מאמר אחד לא פורסם יחד עם "מומחה/ית" של אותה עמותה "מדעית", שכל כך מתפארת שהיא בעד טובת האתיופים.

מעבר לכשל המתודולוגי הקיים בחקר יהדות אתיופיה, לגישת החוקרים יש השפעה מכרעת על חיי היומיום של יוצאי אתיופיה בישראל. לא רק על האופן שבו הם נתפשים על ידי הציבור הישראלי (תרומה וחיזוק של סטריאוטיפים והצגת האתיופים כ"בעיה" וכראויים לטיפוח אין סופי), אלא בעיקר על האופן שבו תופש אותם הממסד ומכאן גם הפתרונות שהוא מציע בענייני קליטה, חינוך והשתלבות לחברה בישראל. דוגמא לכך הוא מאמרה השערורייתי של ד"ר שלוה ויל, נשיאת האגודה למדעי יהדות אתיופיה.

בהקשר זה, ראוי לציין שבמקביל מתקיימת התופעה הידועה כ One Size Fits All, המתארת את הקלות הבלתי נסבלת שבה אירוע אחד, או חוויה אחת המתרחשת בהקשר קונקרטי הופכת להיות הכללה אוניברסאלית. הגישה הזו אינה חדשה, היא מאפיינת  אנשים וארגונים רבים מהמערב המנסים להחיל אותה, לדוגמא, באפריקה – בשבילם אפריקה היא אחת, למרות המגוון האנושי. אם תוכנית כלכלית או חינוכית אחת הצליחה או נוסתה במקום אחד באפריקה אז היא יכולה להתאים לכל אזור אחר באפריקה ולא משנה אם אין קשר תרבותי ביניהם. אם ראינו אדם אחד אז כולם אותו דבר. כך גם בישראל, זה לא משנה שיהודי אתיופיה שונים הן מבחינת שפה, אזור גיאוגרפי ממנו הגיעו או שנות העלייה השונים – כולם אותו דבר. לכן, כל תוכנית שתתבשל במוחו של חוקר/ת תבוא לידי יישום לא ביקורתי על ידי אותם ארגונים "המטפחים" את יהודי אתיופיה, דוגמת משרדי ממשלה וארגוני מגזר שלישי למיניהם.

כיצד הדברים שאמרנו כאן קשורים להבנת הקשר בין יהודי אתיופיה והחברה בישראל וביטוייו הכלכלים של מפגש זה? התשובה פשוטה מאוד. כאשר עורמים מזה את הספרות המחקרית (והפעילות החוץ אקדמית הענפה, דוגמת הפעלה של "תוכניות טיפוח" למיניהם), ומנגד, את המיקום החברתי-כלכלי של יהודי אתיופיה, מסתבר כי למרות "הפאסיביות" והטענה החוזרת ונשנית בדבר היעדרו של הון כלכלי ואנושי ; ועל אף שחדשות לבקרים, אנו מקבלים את התחושה שלבד מתרומה משמעותית למילוי אייטמים חדשותיים (ברובריקה של "הבעיה האתיופית" או "המצוקה האתיופית" וכיוצ"ב), יש לנו, האתיופים בישראל, מבלי שהבחנו בזאת, תרומה מכרעת ליצירה אינטלקטואלית משמעותית וייחודית בעיקר בישראל אך גם בעולם הרחב.

במילים אחרות, הקניין הרוחני והתרבותי של יהודי אתיופיה תרם למינוף, תירבות, צבירת הון תרבותי, כלכלי וחברתי – תעשיה שלמה של עבודות מסטאר, דוקטורט, מענקי מחקר, אגודה מקצועית מיוחדת לנושא, כנסים, יוקרה מקצועית, מענקים כספיים, סמכות בלעדית לדברר את האתיופים, תוכניות טיפוח ושיקום עתירות כספים, וכיוצ"ב – של פרטים וגופים, שרובם המוחלט הם ממוצא אירופי (המתקראים במחוזנו: אשכנזים ואנגלו-סקסים אחרים ושל מזרחים שהשתלבו בשוק מתפתח זה).

יתרה מזו, כל כך היינו אלטרואיסטיים, שהצלחנו לשדרג גם קבוצות שקודם להגעתנו סומנו כקבוצות "חלשות", "טעונות טיפוח". החברים בקבוצות אלה, משמשים, ברובם, סוכני משנה בדמות עו"ס, יועצים ונותני שירות אחרים. תהליך זה הוא ביטוי למטריקס הסבוך של יחסי הכוח בישראל, ובל נשכח, כמו במנגנון הקולוניאליסטי, תופעה זו מייצרת גם שכבה דקה של פקידות נמוכה מקרב "הילידים" – האתיופים.

אם נחזור לעצם העניין, הרי שפתאום, מבלי משים, מתעוררת לה אמת שסותרת את מה שלימדונו: החברה הישראלית המערבית, בעיני עצמה, שלרוב מצמצמת את התרומה התרבותית של האתיופים לפולקלור גס וקולינריות אקזוטית, יצאה נשכרת בהון אינטלקטואלי, תרבותי ואף בכינון עצמי הומניסטי שנמצא מחוץ לפוליטיקת הזהויות, המתקיימת לרוב במפגש בין ה"לבן" ל"שחור". כך תפגשו "מומחים לאתיופים" שיציגו עצמם בפני  חבריהם הלבנים כהומניסטים גדולים, שהגדילו לעשות ונכנסו בעובי הקורה של "הבעיה האתיופית". כמובן שאם תשאלו אותם, לדוגמא, למוצאם: האם הם אשכנזים או מזרחים, הם יחושו אי נוחות ויטענו שהשאלה גזענית. במיוחד הם מקבלים במורת רוח את השימוש במונח 'פרנג'ים', משל היה קללה, שעה שמובנו הוא "זרים", המקביל למונח 'outsiders'. כמובן שאת העובדה שהדוקטורט ורוב הפרסומים האקדמיים שלהם נעשו על אתיופים, ימצאו כבלתי חשובים. זאת על אף שעצם הגעת עולי אתיופיה לישראל הייתה נקודת מפנה עבורם. את זאת מרביתם מצניעים. לעומת זאת, הם אוהבים להצהיר מעל כל במה אפשרית, כי הם מטפחים את עולי אתיופיה קרוב ל 28 שנים. אולם, כולנו יודעים שחוקרים אלה לא הפכו כאלה מבטן אימם, אלא נולדו בשנת 1982, באחד ממרכזי הקליטה בדרום, כאשר היו חלק מצוות מרכז הקליטה, בשלבי הלימוד הראשוני של "הבעיה האתיופית", שפתאום צצה בחום המהביל של הנגב הצפוני.

אם כן, כיצד נוצרה מטמורפוזה זו? מצב בו אנשים וגופים רבים יוצאים נשכרים בדעת והון תרבותי וכלכלי מ"האתיופים" ו"האתיופיות"(ethiopianess), שעה שהרטוריקה והיחס כלפי אתיופים הם כאל אנשים בעלי הון תרבותי ואנושי דל, שאינו רלוונטי לחברה מערבית-מודרנית כמו ישראל.

אם כך, הקינה החוזרת ונשנית בדבר הגודש הספרותי ומנגד הטענה בדבר הצורך במחקר נוסף ומעמיק (כמובן לשם הבנת יהודי אתיופיה) אינה משרתת את הקבוצה הנחקרת, אלא את אותו פלח שוק העוסק בחקר יהדות אתיופיה ובבניית תוכניות "רגישות תרבות". תופעה זו מאפיינת את העולם הקפיטליסטי, המונע ע"י כסף או שווה ערך לו ועורך קומודיפיקציה לקניין הרוחני והתרבותי של יהודי אתיופיה. לאחרונה, אפילו סבלם של יהודי אתיופיה בסודן הפך סחורה שניתן לסחור בה . באופן פרדוכסלי, או דווקא בשל כך, בעוד שמצב הצבירה של החוקרים כקבוצה הוא בתנועה ליניארית מתמדת, קרי צבירה כלכלית ותרבותית, הרי שיהודי אתיופיה כקבוצה נשארים סטאטיים; או שמא אנחנו צריכים להבין האם קיים קשר בין השניים: קרי, האם הבנייה של יהודי אתיופיה כקבוצה נחשלת, נזקקת לטיפול וטיפוח, על ידי המחקר האקדמי, תרם בתורו לצורך במחקר נוסף ותוכניות טיפול נוספות? אותו קשר מעגלי שצוין בתחילת טקסט זה.  במילים אחרות, יש לנו כאן כליאה תרבותית שלמעשה מפטמת את החוקרים. ראוי לציין כי הציבור היחיד שהשתנה מאז אותה יריית פתיחה של המחקר, בראשית שנות ה-80, הם יהודי אתיופיה וזאת בניגוד לאופן שבו הם מוצגים בספרות המדעית ובעיתונות. ציבור החוקרים, לעומת זאת, נשאר עדיין להחזיק באותן תפישות ארכאיות, שמרניות ודכאניות, שאינן משתנות עם הזמן.

חוסר הפרופורציה בין הגודש הספרותי ובין ערכו מזכיר את הסיפור על הפיל והעכבר שרצים יחדיו (בטח בערבות אפריקה, איך לא) ויוצרים תימרות ענן אבק. למראה זה, עוצר העכבר ומעיר את תשומת לבו של הפיל: "ראה כמה אבק אנחנו עושים". להבנתנו, תרומתם הסגולית של החוקרים להבנת יהדות אתיופיה  או ערכן של תוכניות הטיפוח למוביליות חברתית, הם כתרומתו של העכבר לאותו ענן אבק שנוצר באנקדוטה על הפיל והעכבר.

הביקורת על החוקרים הפרנג'ים (לבנים) נחוצה דווקא מבחינה מחקרית – היא מאזנת את המציאות העקומה שצוירה כאן בשלושת העשורים האחרונים. טוב ייעשו סטודנטים ממוצא אתיופי (וכל אוהב דעת וצדק מכל צבע ומין) אם יסתכלו בביקורתיות כלפי החוקרים ומיקומם בייצור הידע הקשור ליהדות אתיופיה. ההתנגדות היא לאנתרופולוגיה פרנג'ית (לבנה) – לא על כך שהמחקר נעשה ע"י פרנג'ים, אלא על התוצאות של המחקר - על מיקומם והיותם חלק מהמחקר, השונים לנחקרים ובמיוחד להיעדר ביקורת ובחינת מעמדם של החוקרים כפרנג'ים. על הפרנג'יות הזו אנו מלינים ולא על היותם של החוקרים פרנג'ים (לבנים).

אין לנו שום בעיה עם אנשים שהם פרנג'ים – המונח מתאים רק במתאר הנוכחי, קרי: במסגרת היחסים של החוקרים ומול נחקריהם האתיופים. חשוב להדגיש, יש הרבה חוקרים פרנג'ים מצוינים שמחקרם נעשה בצורה מדעית וניתן ללמוד מהם רבות (עבודתה החלוצית של פרופ' אסתר הרצוג, למשל, "הביורוקרטיה ועולי אתיופיה". ספר חובה לכל אלו הרוצים להבין את האלימות הסימבולית שמתקיימת במרכזי הקליטה. על חוקרים אחרים נוכל לומר מה שהגמרא אומרת: "לא שמענו").

כך שהביקורת אינה מתייחסת לחוקרים שעושים עבודה מדעית רצינית ושיטתית שניתן לאשש או להפריכה, אלא כלפי חוקרים שהמעמד שלהם כפרנג'ים, הזרים לקהילה, השפיע באופן ישיר על תוצאות המחקר ולא רק זאת, אנו מלינים כנגד אלה המנצלים את היותם כאלה וכתוצאה מכך רואים באתיופים משאב כלכלי. זו בעיננו אנתרופולוגיה פרנג'ית – אנתרופולוגיה פרנג'ית הרואה בנחקרים כפרמטרים לחקירה ולטיפול מתמשך ומסרבת להאמין שיהודי אתיופיה נמצאים בתוך קונטקסט רחב יותר, הקיים מחוץ למרכז הקליטה ומחוץ למערכת היחסים של חוקרים ונחקרים – מערכת שהיא א-סימטרית בכל זווית.

בעוד חמישים שנה, ילדים אתיופים יילמדו על תולדות יהדות אתיופיה מתוך ספרים שנכתבו מנקודת מבט של אותה תעשיה מנחשלת שאותה אנו מבקרים כאן. ילדים אלה לא יוכלו להבחין בין סוגי טקסט שונים: מהו המצאה ומה אמת. זו תהיה הטרגדיה הכי גדולה של יהודי אתיופיה: הסילוף הגדול של ההיסטוריה והתרבות שלנו והרוע והניצול שפקד את העלייה הזו במשך ארבעת העשורים הראשונים מאז עלייתנו. למרות נימה פסימית זו, אנו מאמינים כי ביכולתנו להתנגד לאלו הרוצים לסמן אותנו כ"בעיה" המצריכה טיפול אין סופי, ובכוחנו להוביל את עצמנו לעתיד טוב, צודק וראוי יותר.

נכתב על ידי

פעילים  בקבוצת YES.

Young Ethiopian Students