ממטופל למטופל, מיום ליום, משנה לשנה אני מבין יותר ויותר ש"החיים" משפיעים על מצבנו הפיזי בצורה משמעותית. איני מחדש דבר. רבות כבר נכתב ונחקר על השפעת אירועי החיים על הגוף הפיזי ו/או על דפוסי ההתנהגות/התנהלות שלנו. אני זוכר איך בשלב מסויים בחיי התחלתי לזהות אצלי דפוסי התנהגות זהים לאלו של הוריי, היו לרוב אלה שלא אהבתי במיוחד. ניסיתי לשחזר עם היה אירוע ספציפי שהוליד אצלי אחד מהדפוסים הללו ובמקרה שלי המסקנה הייתה כי מדובר ברצף של אירועים ולא באחד ספציפי.

המקרים בהם המטופל מייחס את מצבו לאירוע ספציפי אינם בהכרח קלים יותר לטיפול. כמו בכל תחום, האישיות של המטופל מורכבת מכל מהלך חייו וחוויותיו ובנוסף לכך מהדרך בה "נרשמו" האירועים בגופו הפיזי-ריגשי.

הטיפול בשיטת אייפק (IPEC, אחד מהכלים שאני עובד איתם) מאפשר לנו לאתר את "הרישומים" שהותירו החוויות בגופו ובנפשו של המטופל ולשכתב אותם. לעולם לא יגיבו שני אנשים באופן זהה לרצף אירועים או טראומה ספציפית. למשל, אחים שחוו חיים לא קלים יפתחו אולי סימפטומים דומים אך האישיות תגיב אחרת ו"הרישום" יהיה שונה- פשוט כי הם לא אותו אדם.

פעם מישהו הגדיר את המילה חוויה כדבר רע שקרה לך מזמן. בחלק מהמקרים זה בהחלט נכון. אני זוכר איך בתור ילד, בכל פעם שאבי היה צריך שאביא לו משהו מהמחסן בחצר הייתי עושה זאת בריצה, שחס וחלילה לא ייקח יותר זמן ממה שהוא מצפה. כמובן שהמהר ביותר שלי לא עמד בציפיות שלו. עד היום אני נלחם בציפייה שלי, כאשר אני מבקש משהו מאחד מילדיי. זו אינה טראומה במובן הבומבסטי של המילה אך זהו בהחלט רצף אירועים שהשפיעו עליי מאוד עד היום, כשאני כבר בן 35 ואב לשלושה ילדים. ׂ