הסלע האדום היה בזמנו יעד נכסף להרפתקנים, אלא שהשלום עם ירדן והנגישות הנוחה ציננו מעט את ההתלהבות מהפלא המדברי. אולי בשל כך נוספה לסלע האדום אטרקצייה משופרת לתיירים או יותר נכון לתיירות. כמעט כל תיירת שפוקדת את המקום מקבלת הצעת נישואין מפתה מבן השייח המקומי. במידה ולתיירת מתלווה גבר נקרמת עיסקת אלף לילה ולילה הכוללת שישה גמלים, חמש עיזים, שלוש כבשים ותיש תמורת הכלה היעודה. להצעות הללו יש ערך רב. אמנם אף אחת מהן עד היום לא הבשילה לכדי נישואין, אך הן העלו סומק על לחייהן של לא מעט תיירות, וכמובן מילאו את שיחות הסלון שלאחר הטיול במיני פיקטנריה. במילים אחרות מדובר במזכרת מלבבת מהנסיעה, ונדמה לי שאף שמעתי על מספר יועצי נישואין שהמליצו על הטיול לפטרה בדיוק מהטעם הזה.

זה הזמן להיזכר בשיטת הממשל הדמוקרטית, שמעמידה לבחירה את מנהיגינו אחת למספר שנים. אחת למספר שנים (או במקרה שאדם זה או אחר רוצה להצטרף לתחרות "המרוץ לכנסת"), פתאום אנו האזרחים מגלים שאנו חשובים, שאנו בעלי ערך. במהלך החיזור הקצרצר אחר קולנו פתאום צצה התקווה שיש מי שבאמת מעוניין לשפר את עתידנו. נכון באופן דומה להצעות הנישואין מפטרה גם כאן ההבטחות לא מגיעות לכדי מימוש. יכול להיות שכל הטקס הדמוקרטי הזה בנוי על אותו עקרון של הצעת הנישואין הירדנית? יכול להיות שתכליתה של כל מהלך ההצבעה נועד כדי להעלות סומק בלחיינו האזרחים, ללטף ולחזק את האגו, כאילו שאנו באמת חשובים, כאילו איזה נבחר היה משלם תמורתנו שלושה גמלים ותיש פיסח, כאילו שיש ביכולתנו להשפיע ולו באחד חלקי שבעה מיליון על עתידה של מדינתנו.

נראה לי שרוב רובן של התיירות שביקרו בפטרה מבינות בשלב זה או אחר שכל עניין החתונה היה מהלך תדמיתי. לנו הבוחרים כנראה שאין תקנה.