פוסטים אחרונים
- מדינה בחיסון 19/8/13
- לגדול 11/8/13
- מילים מילים...יותר טובות מכל דבר אחר 4/8/13
- ילדי הכאב - בעקות סופר נני, .12.8.2012 13/8/12
- פיצה. השילוש הקדוש. טעימטורף!!!!!!!!!!!! 4/7/12
- ציצים? חסל...הגיע זמן התמ"ל! 25/6/12
ארכיון
יתמות
| זה בעט בי פתאום. כמו חלום בלהות אותו חוויתי בשלושת השבועות האחרונים. חלום מציאותי של משפחה מתמוססת, חלום בלהות של משפחה שלא הייתה בעצם מעולם- משפחה. משפחת כאילו. הצרות הקטנות של היום-יום שלי, הפכו לדבר הכי טוב שיש לי בחיים. ההתבוננות הפכה אחרת. ההבנה שהשגרה היא מתנת-אל, הוצתה במלוא עוצמתה. הפרופורציות החלו לתת אותותיהן. התובנות והסמליות שבתקופה האחרונה- הבהירו לי חד משמעית, שאני כבר לא שם בהתמוססות הזאת. הרי ברחתי ממנה לפני חמש וחצי שנים. מהצפון הקר למרכז שהיה המבלבל שלי, עד שאיזן אותי. לראות במו עיניך, לשמוע באוזניך שהורגלו לשקט ושלווה, להבחין לפתע בגורל האכזר אותו חיים אנשים כי בחרו בו או שמא לא ידעו מהו אושר אמיתי או שאינם יכולים להיות בו ואף לגעת בו. והייתי שם, וכאבתי גם אני את ההמולה שהייתה, והבטתי סביבי וראיתי את עצמי יתומה. והיתמות הזו, אותה חייתי מרבית חיי, הפכה אותי למי שאני היום. עצמאית, מאמינה, אופטימית, כואבת ושמחה בו זמנית. חיה. אחרי שבועיים וחצי, בקשתי מהיתמות להיעלם מעט. ביקשתי עזרה מאימי. והיא הייתה שם. עד עכשיו. וזה הרגיש פתאום מוזר. להיות הבת. כי תמיד הרגשתי האמא. גם של אמא. הרגיש קצת ונעלם. ושבתי אל ביתי, והיתמות שוב אוחזת בי. מעצימה ומעציבה. ופתאום מגיח לו טלפון מבחורה שרוצה שאכתוב לה ברכה לאמה בת ה-50. והיא מתארת לי את חלום חיי. אמא ואבא תומכים, שהיו איתה לאורך כל הדרך, ונתנו לה את הכוחות לשאוף ולהיות מה שהיא באמת. אמא ואבא אוהבים, שבזכותם היא מי שהיא היום, חזקה, בעלת משפחה, מאושרת. ואני- שומעת, כותבת מילותיה ובוכה מבפנים. והיתמות, הייתה לי באותם רגעים- חזקה מכל.
|
פרופיל
מילים מדברות
תגובות (11)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זה נכון.
יש בך רגישות אמיתית.
תודה.
תארת מצב כואב וקשה
מתוק אתה.
אשמח להיות אחאית שלך.
לחלוטין.
המורה עדנה מחיפזון שכחה אותי.
טפשונית מתוקה, אף אחד לא מגיב, כי כולם שקועים בהקפה עצמית של
העמוד העסקי שלהם, (חוץ מברק וממני, כמובן...שאנחנו אנשים קצת יותר,
איך לומר, נאורים..) חוץ מזה שהקפה נתקע כל היום בזמן האחרון.
אבל לא זה מה שרציתי לגיד לך. רציתי לגיד שגמלי זה קורה כל הזמן שאני רואה חיים של אחרים ומשפחות שנדמה לי שהן מאושרות, ואני גרה בשכונה כזאת של ציוץ של ציפורים
וצופרים של ג'יפים של טיולי משפחות מאושרות, וכל היום שומעת נשים מצקצקות,
תופפות על עקבים, מדושנות עונג, ריקות מתוכן, עם מבטים מצועפים, רוכשות סופגניות משובחות כביכול, לוקחות את הילדים שלהן לחוגים, כדי שתוכלנה לשבת בבית הקפה
(לא דה), ולחזור בערב הביתה לבעלים המסוקסים המצודדים שלהן ולדחוף להם את הסופגניות שהן רכשו במו כספאם, או שאני עוברת על פני פארק הירקון בשבתות
בדרך להורים המתפרקים שלי, ורואה את כל המשפחות המנגליות המאושרות האלה,
עם הפיקניקים שלהם, כאילו שהחיים זה פיקניק, או יודעת שהחברים שלי עם אשתם,
והכי אני מצטערת שהבת שלי לא מעניינת כהוא זה את הסבא והסבתא שלה ולא את
הדודים שלה ובקיצור, רציתי להציע לך מזמן אחאות.
נשמה אתה.
חיבוק חיבוק ועוד חיבוק
אחזור עם כוכב
זה נחמד שאף אחד לא מגיב.
באמת.