זה בעט בי פתאום. כמו חלום בלהות אותו חוויתי בשלושת השבועות האחרונים.

חלום מציאותי של משפחה מתמוססת, חלום בלהות של משפחה שלא הייתה בעצם מעולם- משפחה.

משפחת כאילו.

הצרות הקטנות של היום-יום שלי, הפכו לדבר הכי טוב שיש לי בחיים.

ההתבוננות הפכה אחרת. ההבנה שהשגרה היא מתנת-אל, הוצתה במלוא עוצמתה.

הפרופורציות החלו לתת אותותיהן. התובנות והסמליות שבתקופה האחרונה- הבהירו לי חד משמעית, שאני כבר לא שם בהתמוססות הזאת.

הרי ברחתי ממנה לפני חמש וחצי שנים. מהצפון הקר למרכז שהיה המבלבל שלי, עד שאיזן אותי.

לראות במו עיניך, לשמוע באוזניך שהורגלו לשקט ושלווה, להבחין לפתע בגורל האכזר אותו חיים אנשים כי בחרו בו או שמא לא ידעו מהו אושר אמיתי או שאינם יכולים להיות בו ואף לגעת בו.

והייתי שם, וכאבתי גם אני  את ההמולה שהייתה, והבטתי סביבי וראיתי את עצמי יתומה.

והיתמות הזו, אותה חייתי מרבית חיי, הפכה אותי למי שאני היום.

עצמאית, מאמינה, אופטימית, כואבת ושמחה בו זמנית. חיה.

אחרי שבועיים וחצי, בקשתי מהיתמות להיעלם מעט. ביקשתי עזרה מאימי. והיא הייתה שם. עד עכשיו.

וזה הרגיש פתאום מוזר. להיות הבת. כי תמיד הרגשתי האמא. גם של אמא. הרגיש קצת ונעלם.

ושבתי אל ביתי, והיתמות שוב אוחזת בי. מעצימה ומעציבה.

ופתאום מגיח לו טלפון מבחורה שרוצה שאכתוב לה ברכה לאמה בת ה-50.

והיא מתארת לי את חלום חיי.

אמא ואבא תומכים, שהיו איתה לאורך כל הדרך, ונתנו לה את הכוחות לשאוף ולהיות מה שהיא באמת.

אמא ואבא אוהבים, שבזכותם היא מי שהיא היום, חזקה, בעלת משפחה, מאושרת.

ואני- שומעת, כותבת מילותיה ובוכה מבפנים.

והיתמות, הייתה לי באותם רגעים- חזקה מכל.