| לפני כמה שנים הבנתי ברמת החשיבה שהעולם ישתנה רק כאשר אני אשתנה. ביכולתי לשנות את העולם רק אם אני משנה את צורת ההסתכלות שלי אבל העולם לא השתנה. היו סיטואציות שגרמו לי לתסכול, כעס, חוסר אונים ועוד כאנה וכאנה. ואז נולדה לה ההבנה מהמקום הרגשי שטענה. למה לי לסחוב את כל ערמות הכעס, תסכול, חוסר אונים ועוד כל מיני איכסים שכאלה. מה אני צריכה את זה, שהרי לשנות לא אוכל. הייתה זו נקודת הארה שעצרה את כל הסחרור. פשוט הורדתי מעלי את השק הכבד הזה וזהו שהעולם יתנהג כמו שבא לו ואני כמו שבא לי לכל אחד הזכות לחוות את חווית חייו כפי שהוא מוצא לנכון וזה בסדר. שהרי כל חיינו הם במה שבא אנו מעלים את המחזה של חיינו. ולכל אחד הזכות לעלות את המחזה שלו עצמו ולצרף לשם את אלו שרוצים להיות חלק מהחוויה. אני פשוט בוחרת את המחזות המתאימים לי ביותר. ולאלה שלא אני פשוט לא הולכת כמו שאני לא הולכת לכל סרט או הצגה. כל כך פשוט. ואם זאת יתכן שעולה בך המחשבה שאולי זה בלתי אפשרי. ושאין חיבור בין העובדה שזכותי לחיות את חיי כראות עיני. מול אחרים שעבורם כל זה לא ממש מתקיים - האומנם? כל הזכויות שמורות לגלור ניקה |