מהצד הגברי

שירת המניאק בקול הגברי היא בעלת מאפיינים ונקודות מבט שונות, אבל מוטיב אחד עובר כחוט השני בכולם, הפנייה הישירה אלייך, כן, אלייך בחורה. כלומר המניאק הוא לא מניאק בפני עצמו, אלא רק אם שמים מולו בחורה שמוכנה לקבל את כל מעלליו. הדבר מעלה שאלה פילוסופית: אם לא היו נשים שנמצאות ליד מניאקים, האם הם עדיין היו מניאקים? (כמו העץ הנופל ביער).. ואולי הפנייה לבחורה מסוימת מרמזת על כך שמניאק של אחת יכול להיות זהב של אחרת..

המניאק הרוקיסט

בכל מקרה, מניאקיותו של עלם החמודות, היא אשמתך. "ככה את רצית אותי" שר אריאל זילבר (לפני ש"גילה את האור"). המסר הוא ברור...את בחרת להיות איתי, קבלי אותי כמו שאני, הכילי אותי. אבל בכל מקרה המוסיקה איתי היא הכי גרובית ואני הכי "עושה לך את זה", אין טעם שתתכחשי.

ירמי קפלן כבר לוקח את הסיטואציה צעד אחד קדימה ומסביר לך ש"הדפוק הזה עושה לך טוב". הוא מודה שהוא מניאק, הוא מצהיר על דפיקותו/שריטתו ולא משנה אם הוא מכור לריגושים, פוחד מיחסים או סתם סטלן – משהו בכל החבילה הזאת קוסם לך ולא איכפת לך להיות האישה התומכת, תחליף האם או הסטלנית הידועה בציבור שלצידו. שוב, אותה אצבע מאשימה מופנית לאישה, שכנראה (במודע או לא במודע), אוהבת לסבול..

המניאק הרגיש

אבל מה כל כך נורא בלהיות עם מניאק? אולי הוא סתם מאצ'ו ישראלי טיפוסי בלי עצם רומנטית אחת בגופו, שקשור לכדורגל ולכלב שלו יותר מאשר אליך ואין לו כוח לשמוע את החפירות שלך?

אריק ברמן כתב את השיר המובהק ביותר בז'אנר שהקפיץ אותו ממניאק אנונימי לקדמת הבמה. ב"אהבות הראשונות שלי" הוא מעיז ואומר את מה שאתן לא מעיזות להגיד, אלא רק מקטרות בפני החברות שלכן. הוא מביא את המניאק אל ספת הפסיכולוג ושופך את הלב: אני פשוט בחור מתוסבך שלא סגור על עצמו, לא מצליח להתאהב ואפילו כבר לי נמאס מזה...הוא מביא כמה וכמה דוגמאות למניאקותו, עם כמה וכמה בחורות שמנסות לשחק איתו, לשנות אותו, לאלף אותו או להמיס אותו במתיקותן ואפעם זה לא עובד..זה למעשה שיר כל כך מצחיק שהוא קורע לב.

המניאק הערס

ליאור פרחי הוא נציג האגף המזרחי בשירת המניאק. אמרת לי שאני "ילד רע", הוא מסלסל, אבל הוא בסך הכל מניאק לא אשכנזי לבנבן – יש לו ערס שיק. קודם כל, הוא בטוח שכולן רוצות אותו וזה שהוא איתך (שזה לא סותר שהוא גם עם אחרות), זה כבוד גדול. הוא מעלה את בעיית המחויבות כחלק מטבעו של הגבר ושוב- תגיד תודה שאת העיקרית שלו, שתמיד הוא יחזור אליך אחרי פלרטוטיו והרומאנים בחוץ...ואת יקירתי, פשוט תשלחי אליו "ילדה רעה" ותסגרי את הסיפור.

בקול הנשי

הנשים לא נשארות חייבות. הן חייבות להביא את הצד שלהן. בין אם זה להראות למניאק כמה סבל הוא גורם, בתקווה שישנה את דרכיו הנלוזות ובין אם להסביר למין הנשי שהן לא חייבות לקחת את המניאק באופן אישי ולכן אין להן מה להיפגע. יש גם המלצה עם קריצה, פשוט להפסיק לסבול או לנסות לשנות אותו, אלא להפיק ממנו את הטוב, לזרוק, ולעבור למניאק הבא.

נאיבית שכמותך..

אחד השירים הותיקים והמצמררים הוא בלדה לנאיבית. יעל לוי, בקול מתקתק ונקי מסיגריות, שרה על אותה בחורה נאמנה ועיוורת מבחירה שמקבלת בזרועות פתוחות את הגבר השיכור והבוגדני שלה. שוב את אשמה, מתי תפקחי את העיניים?

ארבע לפנות בוקר

יהודית רביץ, שרה לו בארבע לפנות בוקר, במקום פשוט לבדוק אם הוא אונליין בפייסבוק. היא לא נרדמת, מחכה נואשות לאסאמאס הנדוש באמצע הלילה "ערה?" ואם האסאמאס יגיע, מה היא תעשה? תענה? תתעלם? תזמין אחר?

אז למה את בוכה?

עלמה זוהר לראשונה מאשימה את האופי הדפוק של הגבר כסיבה למנאיקיותו. היא מתארת את התנהגותו ומסבירה שהיא מונעת מאגו-טריפ, אגו-איזם וסתם אגו. מהצורך להיות בתנועה מתמדת,  מהפחד להיקשר... בקיצור, פעם ראשונה שמישהי מביאה את הטענה: זה לא קשור בשום אופן אליך, אז למה את בוכה?

בכל מקרה היא מטביעה את המשפט הכי חזק בז'אנר: "גבר של אישה אחת, הלילה זו את.."

לא מתעסק עם רגשות...

קרן פלס כבר מביאה מצב שונה בסיפור המפגש החורפי עם איתי – היא חיפשה משהו זמני, מישהו להעביר איתו את הלילות הקרים, יזיזות אם תרצו, ואיתי נפל למשבצת הזאת. הפעם האישה היא לא הקורבן, אלא דווקא נמצאת באותו מצב לא מחייב, לא מחפשת רגשות ולא נקשרת...ניצני פמיניזם? או ניכור אורבני? מה שבטוח שהמצב דווקא מתאים לה. בינתיים.