פה קפוץ, אדמדם ראש חושב, מורכן ומבע א-לוהי חרט בה משהו אדיר חילחל אל תוככה. בן.
השדרה השחירה פניה על ידי העלים האדמדמים, ישבו בה שניהם רחוקים כמטחווי קשת, האחד מעולמו של השני וקרובים בכל כך הרבה עומקים שבזו לריחוק החיצוני, הפתטי.
קשר של שתיקה שמרה השדרה עימהם. נצרה רגעים אלו לימי הסער. והם לא בוששו מלבוא... והיא, נשארה מיותמת. חודשיים.
חודשיים סוערים של גשמים ורגבי אדמה שכוסו בירק. רק את אותם הצעדים של השניים החסירו.
עד שבלילה מעונן הגיחה מן האופק היא. ממוללת בידה בעצבנות מכתב מקומט נסיון גישור אחרון לשימור היופי שבקשר הבלתי נתפס ההוא.
חיכתה עד בוש. והילד לא הגיע... והחורשה, השמיעה לה ניגון עלים מנחם.
את הניגון היא לא שמעה, הלמות ליבה כמו גם דמעותיה מלאו בה.
כך יום אחר יום צועדת בסך עם תקוות עם מכתב אחד עם מסר שכתבה לו.
כל כך רצתה שידע שהיא מעריכה אותו שהיא אוהבת את אופן דיבורו את הלך מחשבתו הטרי, הבריא את מעבדות מוחו המייצרות יבול איכותי כל כך את שאיפות ליבו הרך
שעל אף הפער בשנים על אף שהוא מה שהוא והיא מה שהיא נקשרה כל כך.
שאולי הפרידה היא בלתי נמנעת אך קשה ביחס ישיר ואכזרי. לנוכח הפערים שהמציאות במו ידיה פצתה בינותם.
כי בקשר של רוח, של נצח גם היגון הוא כזה, מוכרח. ויגון של נצח ודמעה אלמותית קשים אף יותר - - -מן המוות בעצמו.
היא קיוותה, ואיוותה אך לשווא.. דימתה בעיני רוחה את השדרה הזו כשדרת 'החלומות השבורים'... צעדה בסך לצדו של הצל הנאמן שלה..
אבל הילד הזה המשיך להיעדר. הוא לא הגיע הוא סגר על רגשותיו אטם אותם.
נותרה לבדה עם מכתב מקומט עם לב אוהב ורוטט עם החשק הזה שלא רק שלא נמס עם הזמן אלא שנוסף לו געגוע.
לא ידעה שאי שם בערבות הרחוקות בקצה שדרת החלומות מוקף בצמחיה סרוגה,
ישב לו הילד ומחה דמעה.
|