אין מראה יותר מלבב מאשר דוכני עיתונים, ואם זה בחוץ לארץ, אז בכלל...

תמיד כשאני מגיעה לבקר את אחותי בארה"ב אני נפעמת איך בכל סופר אידיוטי (למרות שאין שם כאלה,לא היכן שהיא מתגוררת, לפחות..)

יש קיר שלם רווי בעיתונים. סטימלבנצקי זה פראיייר לידם.. (הקרדיט לעלילות טל ומשה בעיר הגדולה)

אני יכולה לעמוד דקות ארוכות מול "חלון הראווה היפיפייה הזה"  ולהתמוגג כאילו הייתה זו חנות ממתקים צבעונית מפתה וקורצת.

איזה ממתק לבחור, איזה צילום שער מפתה יותר על מנת שאקטוף אתו ואעלעל בדפי הכרומו המזמינים שבפנים..

אנלא מכירה עוד הרבה אנשים שבחו"ל, נוף מרהיב מבחינתם, זה לצלם קירות רחבים של עיתונים ססגוניים.

תכירו, נעים מאוד..יעל ארצי.

לא יודעת מתי התחלתי להיות פריקית של מגזינים.. איפשהו בגיל העשרה..

למדתי בביה"ס לאומנויות, מה שלחלוטין הכריח להוציא ממני את היצירתיות והמיוחדות שבי..

ובמקום שאתה חשוף לסוגים רבים כל-כך של אומנויות..אתה מאוד משתדל לבלוט ולהיות מיוחד, "מגניב" בלשון התקופה..

אמרתם  סוגים של אומנויות אמרתם-מכללת סטודנטים באגף שליד..

אמרתם סטודנטים-אמרתם אהבת בוסר בלתי אפשרית.

התאהבתי בסטודנט במכללה, וואהו כמה סיכוי שהיה לזה...

אני הייתי בת ,16 הוא בן 24 ..גדי , כסוף שיער ומשקף, למד אדריכלות.

מאז יש לי חולשה לאדריכלים..  יש דברים שלא משתנים...(לטוב ולרע)

ואני חשבתי שיש סיכוי לקשר כזה..

בכל מקרה בעודי כותבת שורות אלו, נזכרתי שהשבר הגדול התרחש בחנוכה.. ממש כמו נס פח השמן..

אבל בהפוכה..

גילוי נאות מצידי יהיה לעדכן אתכם כי אחרי שאזרתי את מלא האומץ הנדרש מנערה בת 16.. באתי אליו עם סופגנייה לאחל חג שמח..

איך זה המשיך?

בואו נהיה פוליטיקלי קורקט ונאמר שהתיוג שנתתי לאירוע נלקח בדיוק מהתוכן של שיעורי ההיסטוריה באותה התקופה':"האקספרימנט הציוני קרס תחתי"...

16-24, הלווווווווו?????

רגע, בכלל דיברנו על מגזינים , לא?

הספריה  בביה"ס היתה כמו לונה פארק גדול של ספרים ומגזינים, ושפע של vogue, אח...vogue ...

הייתי מבריזה משיעורים כדי לשבת ולעלעל בכל הדפים, מצלמת דגמים בניסיון להבין איך להתלבש על מנת להיות אפ טו דייט. נושמת אופנה. ואני בכלל למדתי להיות שחקנית..

הימים היו ימי לינדה אוונגליסטה, סינדי קרופורד, כריסטי טרלינגטון , טאטיאנה פטיץ וקארן מולדר

דוגמניות העל של תחילת שנות התשעים..

והן היו יפות, כל-כך  יפות..

כנערה מלאה שכל העת התמודדה עם כימותם של דברים, השוואתיות וספירת קלוריות.. הכריסטי לינדה סינדי האלה..היו תמצית היופי הקסם השלמות והחיים הטובים. לא רק עבורי כמובן, כן?

רציתי להיות יפה כמותן, רזה כמותן כוכבת כמותן...

על זה כל התעשיה הזו עובדת, לא?

אני זוכרת את תצוגת האופנה הראשונה שהייתי בה, אני חושבת הייתי בת 14 . התבוננתי בשקיקה בדוגמניות על המסלול..

והבטחתי לעצמי שככה , ככה פעם אהיה רזה...

בציניות אומר..שזה בדיוק כמו  שחלומה של כל בחורה שמנה..הוא להיות מאושפזת במחלקה של האנורקטיות..

טוב , לא לוקחת אחריות על כולן..אבל יצא לי כבר לשוחח עם כמה שמנמנות וזה קיים..

זה לא רק הפתלוגיות שלי..

בארץ החלה פריחתה של אלונה פרידמן, וחוץ מהעובדה שכתלמידת משחק הערצתי את ענת וקסמן לימור גולדשטיין ועידית טפרסון האלוהית (יש בי גם עומק..)

הייתי ממש מעריצה קטנה של אלונה פרידמן..ואספתי את כל כתבות האופנה עליה.

אספתי, זה כלום..הייתי גוזרת תמונות מתוך ה  vogueאת הדברים היפים ביותר, עושה קולאזים , גוזרת שומרת בתיקיית פלסטית ( ממש נינה מהבורגנים) ויודעת שיום יבוא ויהיו לי את הבגדים האלה, כלומר אשר ברוחם מגלמים את כל היופי והאסתטיקה הזו.

אני זוכרת גיליון ווג, שעל שערו התנוססה שירז טל, בגאווה רכשתי במיטב דני הכיס שלי..

והצגתי אותו לחברה טובה.. שביטלה את התמונות ואמרה שזה בכלל לא משהו..

האמת, שנעלבתי באופן אישי, כאילו הייתי שירז טל, או מינימום הצלם הידוע שבוודאי צילם...

עובדה, עברו יותר מעשרים שנה ואני זוכרת לה את זה...

לא, כי מה אני אגיד לכם.."יש לה חוש מפותח לאופנה לבחורה הזו..שזה משהו.."

קשה להעביר שחור על גבי לבן את האינטונציה שלי, אבל אחזק ואומר שהייתי צינית.

היו לי ערמות של חוברות    vogue היום אני מצטערת שלא שמרתי...אבל בכל זאת אני חושבת שעברתי לפחות 5 דירות בתל אביב שלוש ברמת גן ועוד 3 בחיפה..מי יכול היה לסחוב את כל זה..

אני אוהבת להצטלם, אני לא יודעת אם זה השחקנית שבי או...

כמובן שבתקופות ששמנתי המעטתי לעשות כן.. אבל היום אני מוצאת שלחלוטין מדובר בתהליך תראפויטי.

גם בתקופה "המגניבה" של לימודי התיכון בבית הספר לאומנויות,  ביקשו ממני להוות מודל לציור ולצילום..

להוות מודל לציור עירום, לא היה לי אומץ לא בגיל הנעורים ולא מאוחר יותר..כשהציעו לי..אז בנערותי, בוודאי שלא חשתי שלמה עם גופי..אבל גם היום, זה נראה לי מקסים מצד אחד תיאטרלי, אומנותי אקט של מתיחת גבולות של האני, אבל גם מהפכני לי, ביישנית אנכי.

הכי קרוב שהגעתי להפוך להיות לציור של רובנס, היה בשיחות עם מאמן הכושר האישי שלי..

היו תקופות שאמרתי לעצמי וגם לו "נו די..כפיר, זו אני וזהו..עגולה כזו כמו בציורים של רובנס, פרובאנס כזו.

מאז הוא פשוט קרא לי "פרובנס.."

אה היה עוד משהו... באחת הביקורות על ההצגה "יתוש בראש" בתיאטרון חיפה ששיחקתי בה, כתבו שאני כמו ציור של בוטרו:

"yael artzi well endowed botero beauty irresistible as olimpe, his seductive servant

מה אומר לכם, i rest my case , אני את שלי תרמתי בכל הקשור לאומנות הפלסטית...

בתה, של חברה מאוד טובה שלי..נמצאת בפתחה של קריירת דוגמנית מזהרת.. (טפו, טפו, טפו)

לפעמים , נראה לי שהתגובות שלי בעניין..מעט מוזרות לה, לטילי אימה.

אני כל-כך מתלהבת, כל-כך מעורבת, מתערבבת רגשית..כאילו היתה זו ביתי שלי.

כל הקלישאות הללו שהבת מגשימה גם את הרצונות של האם..

אז זהו, שממש ככה אני מרגישה.. מכיוון שכל כך התעניינתי בעולם הזה בעבר.. יש לי הרבה רקע במאחורי הקלעים..

וכשדניאל ליברמן היפיפיה בת ה 16 ביום צילום, או בתצוגות , ליבי יוצא אליה..אפילו לי יש נחת... (פולניה..) מגיבה על כל כתבת אופנה, סורקת מהעיתון, שולחת לה.. נרעדת ומתרגשת מכל תזוזה קדימה בקריירה שלה.

החיבה לעולם האופנה ולמגזינים לא נעלמה, יש לי ביקור חודשי בבית קפה- חנות ספרים, שם אני מעלעלת בדפים הצבעוניים, נפעמת מתרגשת ולעיתים גם לא עומדת בפיתוי ,  וממש כמו קארי ברדשאו..רוכשת לי את התנ"ך הביתה.

 http://yaelartzi.blogspot.com/

בבלוג יש גם את שלל התמונות...

מוזמנים