חג החנוכה מביא עמו, כבכל שנה,
ניחוחות מוכרים וזכרונות ישנים ואהובים.
הנרות הדולקים, ריחות הסופגניה המסורתית
שמביאה איתה תמיד את ההתלבטות הרגילה
של לטעום..? או לא...?
והכי.... הכי..... הם הקולות....
השירים המוכרים המלווים אותנו מדור לדור
ומרטיטים את הנפש....
" מעוז צור "..... " נר לי.. נר לי..דקיק"...
ומיד מתייצבת תמונה לפני העיניים:
גן ילדים.....מסיבת חג חנוכה....הורים מוזמנים....
והזאטוט שלנו. במלוא הדרו ובמיטב מחלצותיו...
משתתף בחגיגה...ושר.... ורוקד - כמובן :
נר לי, נר לי דקיק.. ורוקע ברגלו הקטנה:
סורה חושך....
ואני מתמלאת נחת וגאווה... הבן הקטן, המתוק,
כבר גדל, אינו תינוק, והוא בגן... משתתף...
ולבי עובר על גדותיו משמחה...
והנה לפתע, כאשר מתערבבים הקולות והריחות בדמיוני...
מצלצל הטלפון ,ועל הקו , בני , הזאטוט של אז...
שהיום אב בעצמו....לזאטוט קטן משלו.....
ומספר לי בהתרגשות על החוויה בגן הילדים.
במסיבת החנוכה של בנו ..(נכדי ,שיחיה)
ונשמע כל כך גאה לספר כיצד בנו השתתף,
ושר, ורוקד נר לי...נר לי
וכמובן הסופגניה המסורתית, המשמינה....
ואני מקשיבה, ודמעת התרגשות זולגת על לחיי,
ואומרת לבני :
זכור היטב את מסיבת הגן הראשונה, השירים,
הגאוה וההתרגשות, כי לא "ירחק" היום,
כשבנך זה יגדל, ויביא בעצמו בן/בת לעולם,
ויספר לך אותן חוויות ואותם זכרונות.......
|