25 השנים של לאמאר סמית' כחבר בית הנבחרים האמריקאי עברו עליו פחות או יותר ללא אירועים מיוחדים. הוא קידם אג'נדות שמרניות קלאסיות והבוחרים במחוז הבחירה שלו שלחו אותו לוואשינגטון פעם אחר פעם. וכשהוא הרגיז את הליברלים – הבוחרים שלו אהבו אותו עוד יותר.

האיש כבר בן 64. לא משנה כל כך מה יעשה בשנים שעוד נותרו לו לשרת את הציבור האמריקאי, כי כבר היום ניתן לומר שהוא ייזכר כמי שהצליח ליצור, או יותר נכון, לעורר תקדים בחיי הפוליטיקה האמריקאית.

זירת ההתרחשות אינה חדשה. זו אולי זירת המאבקים העתיקה ביותר של תעשיית הבידור: מצד אחד, החופש של הצרכנים להשתמש בכלים טכנולוגיים כדי לשתף, ומצד שני הזכויות של בעלי זכויות יוצרים על תכנים מקוריים, בעיקר בידוריים.

הפעם זה קרה באינטרנט, אבל זו לא הטכנולוגיה הראשונה שתעשיית הבידור מנסה לעצור בכל כוחה. בפוסט האחרון שלו, שפרסם ביום שישי, הזכיר חוקר המדיה קליי שירקי שהגופים האלה נאבקו גם בקסטות, מכשירי הקלטה אחרים ומכונות צילום, שהם נשבעו שמכשירי הווידאו יחסלו את הוליווד ושרדפו בחורמה אפילו טכנולוגיות ניגון טיפשיות ושוליות. שורת המאבקים הזו ממחישה עד כמה היסודות שתעשיית הבידור מושתתת עליהם עתיקים.

סמית' נשאב, כנראה די ברצון, לתוך המאבק הזה. ב-26 באוקטובר הוא הגיש לבית הנבחרים האמריקאי הצעת חוק שהכותרת שלה היתה "Stop Online Piracy Act", כלומר "החוק להפסקת הפיראטיות המקוונת", או בקיצור SOPA.

המסמך, המכיל 78 עמודים, מעניק לממשל האמריקאי יכולות אכיפה רחבות יותר במקרים שבהם נמצא שיש הפרה של זכויות יוצרים תוך שימוש באינטרנט. החוק לא הסתפק בצעדי ענישה, כי אם העניק לבתי המשפט האמריקאים סמכות להתערב ממש בניהול אתרי אינטרנט וספקיות אינטרנט – לחייב אותם לבצע או להימנע מלבצע פעולות מסוימות.

המאבק החל מיד עם פרסום הצעת החוק. היעד הראשון היה כמה חברות טכנולוגיה גדולות שהחליטו לצדד בו. הקמפיין, שלא היה מאורגן אבל היה בכל זאת יעיל מאוד – ממש כמו מחאות עממיות אחרות – הצליח לשחוק את הקואליציה הזו, אם כי לא לפרק אותה לגמרי.

מכיוון שההישגים האלה לא הרתיעו את סמית', הלחץ נמשך. מעבר למאות ואולי אלפי פוסטים, מאמרים וניתוחים שהביעו התנגדות חריפה לחוק, כמה גופי אינטרנט גדולים, בהם וויקיפדיה, החליטו להחשיך את מסכיהם ב-18 בינואר, לא רק כדי להביע מחאה כי אם גם כדי לעורר מודעות של קהלים רחבים ככל האפשר. בסוף זה עבד. סמית' התקפל ומשך את החוק.

האמריקאים, ולא רק הם, גילו את העוצמה של האינטרנט ככלי להתארגן ולהביע תמיכה או התנגדות. וכאן מגיע קרדיט לסמית': הוא הפוליטיקאי האמריקאי הראשון שהצליח לגרום לאזרחי ארה"ב להשתמש באינטרנט ככלי למחוץ הצעת חוק. והרי זה מה שקרה לה – היא נמחצה.

אנקדוטאלי? ההפך מזה: סמית' הראה לאמריקאים שההכרעה על גורלם של חוקים לא מתקבלת רק על ידי פוליטיקאים ועל ידי גופים רבי-עוצמה שמחוברים אליהם. מעכשיו, הלא-מחוברים משפיעים – דרך האינטרנט. טעמו המתוק של הניצחון הזה בוודאי יגרום לא רק לכך שהתיאבון למאבקים כאלה יגדל כי אם גם שהכלים ישתפרו.