כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    להאיץ את החלקיק

    הניסיון הקלוש שלי ללכוד את המערבולת החמקמקה הזאת שמערבבת עליי את היוצרות ...

    0

    לבטוח בבינת הלב

    8 תגובות   יום חמישי, 26/1/12, 01:12

    יוצא לי להתעמק מדי פעם בענייני אקזיסטנציאליזם.

     

      הרעיון המרכזי בגישה הנדונה מכומס למשוואה פשוטה :

     קיום קודם למהות.

     המשמעות של האקסיומה הזאת מוצאת ביטוי נירחב בתחומים רבים. הקטע המרעיש בבשורה ההיא, הוא, שאל לו לאדם להתחשבן על חיי העולם הבא. כמובן שאני מקצר כאן את השתלשלות ההיקשים. העניין הוא בזה, שעם ביטול המשמעות הערטילאית  ( הנגזרת בעתיד בלתי ידוע ) מוטל על האדם לחצוב את משמעות חייו הפרטית בדם יזע ודמעות ומאמץ ניכר.

     

      ביסוס לטענה ההיא מתחבא בתובנה כי אין אדם יכול לחלוק את חווית הוויתו עם אחרים וכך נידון הוא לבדידות. מתוכה עליו לצמוח ולהשתכלל תוך ההכרה באי יכולתו לשתף את חווית חייו הייחודית. 

     

      אם כך לשם מה ?! למה לא פשוט לקמול ?! לאן החתירה הזאת כמו הסלומון כנגד הזרם ?! האם זהו הציות העיוור לצו הגנטי ?!

     

    אולי אלה ענייני השתקפות בסופו של דבר ותו לא. אבן החן אשר רוצה לבהוק באור יקרות. וכך המשמעות מהתלת בקיום שוב.

     

      יש איזו תנועה. ריקוד הפרודות. הקדימויות בו מיטשטשות. מחול הסיבה והמסובב. בסוף תמיד נידרש איזה עוגן. נקודה. נקודת מוצא.

    הנה אני הולם בה שוב :

    החלל ! ואני לא מתכוון ליקום, כי אם לכלום אשר מטיל את צילו וחתיתו עלינו. לתיהום העמוקה מני חקר אשר פוערת מלתעותיה תחתינו וסביבנו ומשתוקקת לבלוע אותנו חיים. זהו המניע. הפחד להישאב אל קירבו.

    אזי לכן התנועה המתמדת. הסירוב הבלתי מתפשר לקפוא על השמרים במקום. האין זאת בריחה ?!

    מילא הסלומון שחותר במעלה כדי להנציח את שושלתו. נמשך בכוח הממגנט של שימור הזן שקורא לו לבוא. הוא יש לו סיבה. הצופן הגנטי.
    מה הסיבה שלי ?!
    פחד ?!

    יש הבדל עצום בין לברוח לבין לרדוף .
    למרות שלמראית העין מתבצעת אותה הפעולה. התזוזה.

    זה מתכנס אל הפרספקטיבה. אותה נקודת השקפה חמקמקה בצוהר המהתל ממנו משקיפה התודעה המתפעמת.

    ניטשה אמר שאלוהים מת. לא להיכנס לפרנויה! אל פחד! לי אישית זה ניראה כמשל. באימרה זאת מוטלת האחריות לחייו של אדם אל פתח מפתנו הוא. אלוהים לא באמת מת. ממש כפי  שמעולם לא חי. הוויה נצחית היא מעל לזמן ומגבלות הבשר וכפאי המימדים והמרחב.

    פשוט אנו משולים לגוזלים שעזבו את הקן. לא עוד הזנה נינוחה של מן מן השמיים. לא עוד דאוס X מכינה שיחלץ להגנתינו ויביא פתרון קסמים למצוקותינו.

    וכך , בלא כל הבטחה לישועה חיצונית, הותרנו לחופשי עם היכולת לבחור לנסות להיוושע בעצמנו.

    עולם המעש דורש זאת מאיתנו . דורש את הפעולה ! ובכל תוקף !
    די לקפוא על השמרים. די להרביץ את העכוז על מצע זרי הדפנה כאילו וכבר זכינו.
    די לרסן הרחמים העצמיים שחבשנו על עצמנו! נחושים לייחל לעזרה.
    כמה מגוחך לכוון את הנחישות הזאת לשם דווקא ?! 


     האין זה ניכר לעין כל בר בינה  כי גירוש גן עדן ועונש ה"בזיעת אפך" ,  הנם הציווי העליון של עולם המעש ?! 

    כמה העצלנות היא בעוכרינו ?!

    יבואו המקטרגים ויטענו כי דווקא ציווי ה "פרו ורבו " הוא הראשון שהצטווינו.
    ושוב זוהי עכירותה של העצלנות המאפילה על שיפוטנו. העצלנות והיצר.

    שהרי מה קודם למה ?! העונש או הצו ?! 

    אך ראו נא כיצד במיתקף הקלדה שומט אני את הקרקע מתחת לכל זה! שהרי דיון תיאולוגי אינו מענייני כאן כלל וכלל. ואחת היא לי מי בא קודם, העונש או הציווי. ומי מהם בעל משקל וקדימות למי. היינו אך !

    שהרי כעת עליי לברור את מטרתי בעצמי. לא עונש ולא ציווי עומדים לי כתנאי. דף חלק הנני. טאבולה ראסה!

    וכל רגע והסיטואציה שלו .

    וסוחט אני מתוך לשד אושיותי את הכוח לעמוד בפרץ. לחיות! כנגד המתקף האדיר אשר משתבר עליי לבולעני. החיים !

    אז הבה ואשתמש באקסיומה קטנה :

    אני חושב משמע אני קיים

    כלום תירגול המחשבה מביא עמו חכמה ?!

    אמר קוהלת : " ואני ראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך ..."

    כלום פעולה כלשהי תביא את החכמה ?!

    תנו לי ואתקן תיקון קטן לאותה אקסיומה :

    אני אוהב משמע אני קיים !  

    וכשאני שונא ?!

    ובכן ,  אז גם !

    וכשאני פוחד ?!

    טוב, פחד, הוא סוג שונה של מצב תודעה. יצר השימור העצמי. האזעקה של ההתרעה כשהמצב בכי רע. פעמון סכנה ופנס אזהרה. כמו שהתקין רודף הכדורים הבחוש ההוא.

    טוב זה לא באמת משנה דרך איזו עדשת רגש חווה אני את הדברים המתרחשים, כל עוד וזה לא "מזוקק" בריחוקה של התבונה.

    אני חושב משמע אני קיים שודרג אף על ידי דקארט עצמו לשני קישורים אינטואיטיביים במשפט : אני חושב, אני קיים.

    בביטולו את התניית ההיקש והפרדת המשפט לשניים, פתח הוא פתח לעדותן של אפשרויות אחרות על הקיום. 

    עכשיו כל העניין כולו מסתכם בלבטוח בבינת הלב.

    שהרי חלוקת התפקידים היא ברורה :

    הלב משתוקק, המוח מגשים

    הלב הוא ה"מה אני רוצה" המוח הוא ה"ככה אני מגיע לשם".

    וכאשר האחד חורג מסמכויותיו, באה התסבוכת.

    לכן את מאזן הכוחות יש לשמר ואף להשקיע יותר באלמנט זעיר הביטוי מבין השניים. בדומיננטי פחות.

    אה ... ועוד משהו קריטי לסיום :

    משהגעת כבר, אז תהיה שם!

    כלומר, באם קצרת הצלחה בהינדוס הבריאה בדרך מופלאה כלשהי לזימון מבוקשך לכדי מציאות, תהנה מהרגע.
    אל תתן לדימיונות השוא לחבל בסיטואציה עצמה. שהרי החיים עצמם הנם רצף סצנות אשר מלטש את היהלום הגולמי שאתה.
    באם תרחיק את חווית המידיות מעליך באמתלה שכלתנית על תיכנון עתידי, תפסיד את אשר היקום טרח כה רבות למענך בחשיפתך. והיות ואין באמת קיצורי דרך, הבריאה תיאלץ למצוא דרך אחרת ללטש אותך בה בכדי לחשוף את הבוהק שגנוז שם במעמקיך. לא חבל ?!


     

      

      

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/10/14 10:10:

      "רצף סצנות אשר מלטש את היהלום הגולמי שאתה"

      זה מתבטא בתודעה הגבוהה שלך...

        18/7/14 16:23:
      כאן ועכשיו"..את זה אמרו כבר בזן בודהיזם...והפחד? קליפה שעלינו לחצות בדרך ל"גדילה".. נהניתי לקרוא..
        19/9/12 14:12:
      (נראה לי) ;)
        19/9/12 14:12:

      הלב משתוקק המח מגשים?

      זה נכון. אבל לא פה נסתיימה המלאכה. שכן זה נכון ותקף גם ליצר. והיצר יש לו רצון משלו, מגובה בך שנלחם ביצרים האלה. פעם נכנע להם ופעם מנגן אתה את המנגינה. 

      היצר הוא גם רצון. והמח מגשים גם אותו.

      מי זה שמחליט איזה רצון יוגשם ואיזה רצון יצומצם?

      הלב, הוא רגש ודמיון. חושים. המח הוא מחשבה, הדרך בה מתעכל המידע בתוכנו, מתעבה לכדי מעשים.

      הרצון הוא זה שמחליט. 

      ואיך אתה מנגן בו אתה כבר יודע :)

       

        28/1/12 23:43:
      בשורה התחתונה אתה צודק. אבל ערבבת פה מליון רעיונות שעל כל אחד אפשר לכתוב מסה בת אלף עמודים. וניטשה אגב התכוון שהאדם הרג את אלוהים בכך שהחל לסגוד לעצמו. וזה קצת סותר את התפיסה שהודאות היחידה שיש לנו היא בעצם קיומנו (ועל פי דקרט גם קיומו של האל אינו מוטל בספק) אבל זרם התודעה שלך מעניין ואם זה מביא אותך למסקנה שאנחנו צריכים להמצא בחוויה עד הסוף כי היא הדבר היחיד שמבנה את המציאות שלנו ובהשלכה אותנו אז בודאי שזה נכון. רק שיש עוד כוחות פועלים עלינו מלבד כוחו של האינדבידואל, אבל מי אמר שהמציאות פשוטה?

      צטט: RotemTrip 2012-01-26 18:13:25

      אני קיימת :)

       

      אני יודע !
        26/1/12 18:13:
      אני קיימת :)
        26/1/12 07:32:
      כוכב עבור פוסט מושקע

      תגיות

      פרופיל