"אתה יכול לכבוש שטח, אבל אתה לא יכול לנצח אמונה", אמר בעל הבית שלנו אחרי שסיימנו לחדש את חוזה השכירות לשנה נוספת. "זאת אומרת, גם אם תפציץ מהאויר ותפגיז עם תותחים, ותשתלט על חבל ארץ בעזרת מאות אלפי חילים, עדיין כל מה שעשית הוא לכבוש חבל ארץ. פיסת אדמה. קרקע. אבל האנשים. האנשים שחיים שם באותו חבל ארץ, אם הם אנשים מאמינים אז תשכח מזה. לעולם לא תוכל לנצח את האמונה שלהם".

בעל הבית שלנו, האשה שאיתי ואני ישבנו סביב שולחן האוכל העגול ודיסקסנו בעניני דיומא.

"מאמינים במה?", שאלתי.

"באלוהים," השיב.

"איזה אלוהים?"

"מה זה משנה איזה אלוהים. אלוהי המוסלמים, אלוהי הנוצרים, אלוהי היהודים. עוד לא נולדה המלחמה שתנצח את אלוהים ואת הדת."

"ומה אם הסיבה למלחמה היא האלוהים והדת?"

"אז זה סוף העולם." אמר. "סוף העולם! כי מאמינים חוברים למאמינים. מאמינים יוצאים לעזרת אחיהם המאמינים. ואתה יודע מה? מספיק שרק צד אחד רואה במלחמה מלחמת דת. וזהו זה. זה סוף העולם".

"לא צריך להסחף. זה לא סוף העולם." אמרתי, "עושים משא ומתן. מדברים..."

"בטח." הוא גיחך. " צריך לדבר. אני מוותר קצת. אתה מוותר קצת. אתה יודע, זה עובד טוב כשמדברים על שכר דירה, אבל לא כשזה מגיע לאלוהים. כשזה מגיע לאלוהים ולדת, תשכח מזה. סוף העולם!".

היה ברור שבעל הבית שלנו אינו כתמול שלשום. האמת היא שהוא נראה לנו מאד מאד מוטרד.

"למה אתה אומר לנו את זה?" שאלתי, "מי עלול לגרום בימינו למלחמת דת?" 

"ישראל," ענה, "ישראל ואיראן".

אה, ועוד דבר, בעל הבית שלנו הוא מצרי.