 השעון מעורר מצלצל ב4 וחצי בבוקר, הגיע הזמן לקום, מלמל מודה אני מלך חי וקיים ושאר ברכת השחר, דפיקה על הקיר המשותף לשפירא חדר ליידי במלון, ואנחנו מתחילים, את האופניים והתיק ריצה הפקדנו כבר יום קודם, אני נכנס לשירותים להוריד קצת התרגשות, מיישר מבט אל המראה ואומר התכוננת, התאמנת האמנת , עכשיו שטוף ידיים ושטוף את הפחד וצא לדרך . אני לובש את החליפת טריאתלון, כתוב עליה גונדה באותיות אנגלית גדולות, גונדה, השם שלי הוא בכלל יניב כתר, הגונדה הזה הגיע מתוך עלבון ומושא לצחוק מאז שהייתי בן 12 שהילדים צחקו עליי שאני כהה עור ונראה כמו הודי , מן מהטמה גנדי, אבל היום כתוב לי גונדה על החליפה, וזאת החליפה שלי שקיבלתי והרווחתי בכבוד. על החליפת טריאתלון אני לובש חליפת שחייה, רוכס אותה עם הרוכסן האחורי ומוכן לאחד הרגעים המכוננים של חיי, שפירא אוסף אותי ואנחנו מתחילים לצעוד לכיוון שטח החלפה, הוא מניח יד על כתפי ואומר לי גונדה, את תככב, תהיה שקול, תאכל טוב, אל תדאג, ובמילים הפשוטות האלו הוא פשוט השרה עליי אווירת ביטחון. יוצאים מהמלון , השמש מתקשה להתעורר וצובע את הים האדום בקסם של יום תחרות, אנחנו יורדים על שטח ההחלפה להכין את האופניים , אני מניח את הקסדה על הכידון, את נעלי הרכיבה, את החולצה הארוכה, את המספר חזה, את מעיל הרוח ואת הכפפות הטרמיות. בקבוקי המים ובודק שהכל במקום. עשר דקות לזינוק צריך כבר ללכת לחוף הים, לזינוק. הזינוק, 400 איש חמושים במשקפות וכובעים כחולים נמצאים בתוך המים, הדופק עולה, אותי מטרידות השאלות מה יהיה, אני לא שחיין טוב, מה יהיה?! מרגיע אותי שפירא , אומר אל תיגמר בשחייה, אני מרגיע את עצמי ואומר, גונדה, התאמנת, שלוש פעמים בשבוע, שחית שעה, שלוש וחצי ק"מ השקעת, גשם, שמש, רוחות לא ויתרת יהיה בסדר, והיא, שחיבקה אותי בלילה ודאגה שאני אחזור לישון התעוררה ב6 בבוקר לראות אותי בזינוק, הרגשתי נבוך, אני רגיל שאנשים באים לברים שאני שותף בהם, אבל לא רגיל שקמים במיוחד בשבילי ב6 בבוקר לבוא לעודד אותי ומאמינים בי. והיא קמה ועוד איך קמה! צופר האויר צופררררר, הזינוק החל, אני מכניס את הראש למים , נזכר בכל החברים בבריכת גורדון אומרים לי , תכניס תראש למים, תנשום רק לצד ימין, אתה בחור חזק, יש לך כח, סיים עם היד ישרה, שב למישהו על הרגליים, הרבה תנועות ידיים, תוציא ראש קדימה כל חמש תנועות, את כל האימונים לחצי איש עשיתי עם מוסיקה באוזניים, בשחייה ברכיבה באופניים, זאת הסיבה שבכלל התחלתי עם הספורט הזה שיהיה לי זמן לשמוע מוסיקה, ופתאום בשחייה פה אסורה המוסיקה, אבל הגוף שלי כבר על אוטומט הרבה תנועות ידיים, עבודה קלה עם הרגליים ונינה סימון ואלוויס מתנגנים לי באוזניים, אני שוחה אחרי כמה דקות מרים את הראש לנווט ולא מאמין, אני עם הדבוקה הראשונה!! אני? אני לא יודע לשחות מה קורה פה? גונדה אני מפציר בעצמי, תוריד את הקצב אתה לא שקול, אני צולל שוב וממשיך לשחות , שוב מרים את הראש ורואה שעדיין אני במקום טוב, כבר הגעתי למצוף הראשון! מה?! עברתי 890 מטר?? איזה יופי, יש לי כח, והרבה כח אני ממשיך שומר על קצב, מגיע למצוף השני, אני זוכר שבתדריך אמרו שמהמצוף האחרון לחוף זה 250 מטר, בשלב הזה הגוף כבר דחף את עצמו קדימה, אני שוחה ושוחה ומגיע אל החוף, את השעון שלי שמתי בתוך הכובע, כי רצתי מזכרת על המפה אחכ מכל התחרות הזאת, אני מתרומם, מוריד את הכובע שחייה מתחיל לרוץ לכיון האופניים, מוריד את החליפה תוך כדאי ריצה תופס את השעון בין השיינים ושומע אנשים מעודדים וצועקים גונדה גונדה, אני מתרגש, מגיע לשטח החלפה לקחת את האופניים ורואה שיש עוד הרבה אופניים, שיצאתי לא רע מהמים ב34 דקות אני לא מאמין, מתנגב מתלבש ומניח את המגבת על האופניים לידיי, הבחור שליידי שכח להביא מגבת, אמרתי לו שישתמש בשלי, שם חולצה ארוכה, מעיל רוח, כובע טרמי קסדה, רציתי לקחת את הכפפות אבל נזכרתי שהבחור לידיי שכבר עשה חצי איש ברזל שהוא קשור לבחור עיוור אומר לי, אל תיקח את הכפפות יהיה לה חם, אז השארתי אותם בשטח החלפה, הוא היה בחור נחמד מאוד... עם עצות פחות נחמדות... אני רץ עם האופניים החוצה משטח ההחלפה להתחיל את מקצה האופניים, האנדרלין עולה על הגדר אני שומע אותה מנופפת לי צועקת יניב מתוק שלי אני פה! אני מחייך ושמח, עולה על השטיח מדידה ומתחיל לרכב, איזה רוח, איזה קור, לא רגיל לזה, כל האימונים שלי הם על טריינר, אני לא רוכב בחוץ רק בסלון שלי על הסימולטור, ניהיה קר, אני נזכר במה שאמרו לי תעבוד עם הארבע ראשי, הרבה סיבובי רגליים, תנוח על הארובר אני רוכב ורוכב, כיכר טורנרו אני ממשיך ישר, אני יודע מהטריינר רכבתי את המסלול על גוגל , יוצאים לכביש 12 מתחילים לטפס, באופק אני רואה את העליות האלו ואני לא מאמין שאני מטפס אותן זה נראה לא אמיתי, אני ממשיך לטפס, כפות הרגליים שלי מתחילות לאבד תחושה, אני אומר לעצמי עוד רגע זה יעבור , ממשיך לרכב, הכפות רגליים עדיין קפואות, אני שואל רוכב ליידי, תגיד זה אמיתי העלייה הזאת? תגיד הרגליים שלך גם קפואות? הוא מסתכל עליי ואומר, אתה בכושר אה.. חכה עוד רגע היידיים יתחילו לקפוא, ואכן צדק, עם העלייה גם היידים מתחילות לקפוא, אני מקלל, את כל העולם, אבל לקלל את אותו אחד שיעץ לי לא לקחת את הכפפות אני לא מצליח לקלל, הוא פשוט היה נחמד מיידי, ולא התכוון להרע, אני רוכב ומטפס לא מרגיש את הגפיים, לא מצליח להעביר הילוכים, לא מצליח לפתוח את הג'לים, את החטיפי אינרגיה קפאו , ויתרתי עליהם, הרבה מחשבות עובורת לך ברכיבה הזאת,מה אני עושה פה? בחיים לא עשיתי טריאתלון אולימפי עד היום התחרתי רק בספירנט שהוא רבע מהמרחק הזה!! אתה רואה את הנוף מהדהים והמדברי ואת החיילים שמאבטחים אותך , אתה מבין ושואל מי אתה ומה אתה, קשה , קר, קפוא, מתרגש. ממשיך לרכב, חושב על המשפחה שלי, על החיים שלי, פתאום מישהו צועק לי , כתר!! תרביץ ואני לא מבין, מה כתר? מאיפה הוא קורא לי כתר? על המספר שלי היה כתוב כתר, ואני נזכר בחברים של אבא שלי קוראים לו כתר, אני מתרגש מדמיין שהוא נמצא בקהל ורואה אותי רוכב, ואני מגביר קצב והעיניים מבריקות, כמה הייתי רוצה שההורים שלי יבואו לראות אותי במשהו, בתחרות בהשבעה בצבא, בעבודה שלי, אבל הם לא באו אף פעם , עדיין התרגשתי שצעקו לי כתר, הרכיבה הקפואה הזאת התפרסה על פני כמעט 4שעות, היה שלב שאמרתי לעצמי, יניב, אין מה לעשות, קפוא אם תעצור עכשיו לא תחמם, חשוב להמשיך התאמנת, אתה יכול. הירידות הקצרות הגיעו ל70 קמ"ש האופניים רעדו, אני כל רגע שואל את החברה לידיי , נו? מתי זה נגמר, ולבסוף זה באמת נגמר והגענו לשטח ההחלפה שבוא אנחנו יוצאים לריצה, אני עולה על השטיח עם האופניים מסמנים לי לרדת מהם, רצים אליי שני חברה לוקחים לי את האופניים ומביאים לי את התיק של הריצה שהו יש לי את הנעליים הכובע והכי חשוב האייפוד, אני רץ אל הכסא לשבת להחליף , כפות הרגליים קפואות, משום מקום רץ אליי עומר שעשה איתי את הקורס מדריכים ממש כמו מלאך פותח לי את התיק אומר לי גונדה דבר, מה אתה צריך, מוציא לי את הנעליים ואני צועק עזוב נעליים האייפוד הכי חשוב לי, עומר מוציא לי את הנעלים, פותח לי את השרוכים אני נועל אותן שם את הכובע מסובב אותו כמון ביוואן דוקרטי, לוחץ פליי באייפוד ומתחיל לרוץ, נינה סימון צורחת לי באוזניים, אני אומר לעצמי זהו, הייתה חסר ביטחון עד עכשיו, אתה שעה וחצי מהקו סיום, תנצל את הירידה אני רץ השעון מראה קצב שלוש וחצי דקות לק"מ, נינה אומרת לי שזה יום חדש ושחר חדש עליי ואני מרגיש טוב, אני מגביר קצב, שלמה ארצי אומר לי שאני גבר חייו, יצחק פרלמן עם הסימפונית שואג לי לצלילי כרמן. ואני בעננים, הרגליים כבר לא כבדות עברה רבע שעה וכפות הרגליים הפשירו, אני מסתכל על הנוף ורץ הכי מהר שאני יכול, אני שר בקולי קולות אני שמח, הירידה נגמרת, הכח גם איתו, מארווין גיי אומר לי שהוא יודע שגבר לא אמור לבכות אבל ההתרגשות חזקה מנשוא אצלי, מתחיל להיות קשה, אני עולה לקצב של ארבע וחצי לק"מ, חושב על החיים שלי , מה אני עושה פה, אני גונדה, עצלן, שתיין, אוהב לעשן, עובד בחיי הלילה, מגולמן, כל מילה שנייה היא אני ואני, והנה אני לבד, אני נגד עצמי, רץ ורץ ואני מרגיש מרחף, נכנס לעיר, נכנס לטיילת מידד צועק לי קדימה גונדה ומגיש לי קולה, טלי שיאצו צועקת לי חייך, צלם אותי צועקת לי גונדה יא תותח! אני מתמלא אינרגיות שוב, חוטף פרוסת לחם מילדה שהגישה לי אותה ואפילו עוצר לתת לה כיף, אני עומד לסיים את זה, הכל עובר בראש, האימונים, הלא לשתות, לא לעשן, לנסות ללכת לישון מוקדם, לא לוותר על אימון לסיים משמרת בבר בשתיים בבוקר ולשבת על הטריינר עד חמש. קו הסיום מתקרב , אני רואה אותו, נכנס לעיקול, מתחיל לרוץ על השטיח, היא צמוד לפיניש ליין מנופפת לי שוב הפעם עם הטלפון היא מצלמת אותי, אני מתרגש, שלום חנוך שר לי באוזניים " יש עוד פחד שאצא מזה חי" וכן , עברתי את קו הסיום, ברמקולים הם קראו יניב כתר, כן כן , יניב כתר לא גונדה יניב כתר, ואני חי יותר מתמיד, הוכחתי לעצמי שאני יכול, הוכיחו לי שאני יכול, התחושה נפלאה, התרוממות , אני חצי איש ברזל, שמעת אבא, יניב כתר, הוא חצי איש ברזל. מקום כללי 37 זמן לתחרות 5:52 מקום שני כללי בריצה  |