הלכתי היום לטייל עם הכלב בגינה של בית הכנסת. השמיים נראו אפורים, ריקים ומשועממים. לא היה תחת כיפת כדור הזכוכית העכורה אף אחד שיגרום לתזוזות אוויר חוץ מאיתנו. חתכנו מסלול בעצלות איטית. הכלב רחרח כל עלה ועשב, השתין על כל שיח. לקחתי שאיפה ארוכה מהחלל הריק, שאבתי ממנו את כל הבדידות ואחר כך נשפתי אותה בטבעות שקופות. לאן נעלמו האמהות והילדים? הזקנים והמלווים? הציפורים והחתולים? אם מישהו היה מנער לרגע את חצי הכדור מבחוץ, אולי היה יורד עלינו, אישה וכלב, קונפטי רך. מנחם כמו פתיתים של שלג לבן. הגיע הזמן שירד כבר משהו טוב מהשמיים. |