תעצומות השלג בחרמון (פחחח) ומבול של טרגדיות אישיות גרמו לי להיזכר בחורף ההוא של 1968, בו הצלחתי לפתח תובנות מופלאות-ממש לגילי דאז - שלוש
"אתה שעצרת את השעון, יודע שהזמן לא עוצר". קילי
באמת ובתמים אני חושבת שצריך לעשות מדרג לטרגדיות, ולא כל אידיוט שמת לו המחשב מבלי גיבוי, או במקרה שלי אידיוטית, וכך הלכו לאיבוד מסמכים חשובים, תמונות ובעיקר המון עבודה שנעשתה, בשווי של אלפי שקלים – יקונן כאילו עולמו חרב עליו, בעוד שצונאמים מהרגים אנשים בפינות טרופיות של העולם.
כמה אפשר לסבול? סן סבסטיאן (פרט), פייטרו פרוג'ינו, 1494
מן המפורסמות היא שיש אנשים עם אצבעות ירוקות, שאצלם הכל צומח – ובכן, אצלי הכל נובל. בעיקר מחשבים. מק'ים קטנים וחמודים מדגמי בוק ואייר. לא אחד ולא שניים בשנים האחרונות – ולמרות זאת, רוחי איתנה (=מפגרת) ואינני טורחת לגבות את פרי יצירתי, ואכן תמיד מצליחים אנשי המעבדה הגאונים בדרום העיר להציל את המצב – השבוע כשלו במשימה. אולי התרכובת הקטלנית של דיאט קולה ודיאט ג'ינג'ר (לא באמת, רק מופחת סוכר) היתה כבר טו מאץ' לכוחותיו הדלים של צוות המק.
מק שוק
לעומת הטרגדיה שלי, רק כדי שתיכנסו לפרופורציות, יש לי חברה שמתמודדת עם בעיה בריאותית לא פשוטה – ובמקביל משפצת בית. ניחשתם ודאי שהסוגייה שמטרידה אותה יותר מכל ולשם כך נשכרו גם שירותיי היעוציים בטרם משבר המק היתה, באיזה צבע ייצבע הפס-כסף של האמבטיה. בדרך לקניית הכיור עצרנו באיכילוב, שם היתה צריכה למסור אי-אילו מסמכים הקשורים לניתוח המתקרב, ומשם ישירות למוצרי הסניטריה. כן, היא היתה יכולה למלא את כל ימיה בריצות בין רופאים במקום במסע בין ברזים – אבל את ענייניה זה לא היה מקדם, ולשלוות הנפש זה ודאי לא היה תורם.
איכשהו, למרות שאין לי טלוויזיה, ואני חיה לי בבועתי ואפילו מהפייסבוק לקחתי חופש טיפה כדי לעבוד יותר ביסודיות, חודרות אליי המעושרות ואביבית מהאח הגדול, ואני מבינה שהכי בונטון זה להיות אשה חמודה, מנותחת ומוחזקת, וסוגיות של יש או אין רולקס/מרצדס/לבן או שחור/לקסוס/ ב.מ.וו/ ומתי רכב-שטח הוא רק שטח (מדבריות אריזונה, מישהו?) ומתי הוא יוקרה באבוה, כבר חצו את הטלוויזיה ודילגו לפוליטיקה – אם יאיר לפיד זה כבר בגדר פוליטיקה ולא קוריוז. דווקא אני, שנפטרתי מהטרנטע שלי ב-800 ש"ח (בחיי!) שבוזבזו על בגדים (ולא הרבה)... גיליתי שאני לא יכולה לחיות בלי אוטו, ואני עובדת עכשיו טורבו כדי לקנות לי איזו מכונית צנועה מדגם סקסוס לפקקים בואכה שוק הכרמל.
מה שמזכיר לי עוד טרגדיונת קטנה, שהאמת התגמדה ליד השאר והיא שאחרי כמה חודשים שקטים עשיתי שוב את הטעות הקלאסית ויצאתי לדייט. היה זה קשיש שהומלץ על ידי מכרה של חברה-לשעבר - כבר נשמע נורא, אני יודעת, אבל אמרתי לעצמי, בשביל הקוריוז. וזה אכן היה קוריוז מכל כיוון ועבר, משום שלו היו בעיקר טענות כלפי נשים, ולי – נחשו כלפי מי? אבל בנוסף היו לו גם טענות כלפי גילו שלא מאפשר לו להשיג נשים צעירות יותר. מה שלי אין כלפי גילי, כי על הזין שלי גילי המופלג – 47 באפריל הקרוב, ומצדי להיות בת 70 – שעל כך העיר הפציינט בשום-שכל שאין לי זין. נו כן, כזו היתה השיחה.
ואז הוא אומר לי לפתע: הו, איזה מראה פאריזאי מתגלה לנגד עיניי! ואני ברוב טמטומי-הצמא-למחמאות מעפעפת כנגדו: באמת? אני? ושוכחת שאמנם הז'קט החום שאני לובשת נקנה בפאריז, אבל ממתי א. גברים שמים לב לזוטות כאלה של אופנה ב. הפכו להיות כה יצירתיים במחמאות? והוא עונה – לא, מאחורייך! ואני מסתובבת ורואה דרך חממת הביתקפה מישהו עומד ליד אופניים ישנים, במין חליפה מקומטת ועניבה, והוא אכן נראה צרפתי - כמו כל המיליונים הרבים שמאכלסים את דיזנגוף ובן יהודה בימים אלה... ודייטי החייזר משכונות העשירים בצפון-מזרח העיר מתמוגג, ואני ישר קולטת את הפאלטה המביכה שלי ונזכרת באותה דייט מהגיהנום שכתבתי עליו עם איזה גבר נרגן שלא החמיא לי בכלל וגם כשאמר סוף סוף שאני יפה והודיתי לו בשמחה, הסתבר שפשוט שאל אם יש וויי-פיי בבית הקפה, יענו אינטרנט אלחוטי ויצאתי מה-זה פאתט. כי אני כידוע חירשת מעט, דבר שדווקא מועיל ברגיל וממסך את העולם האכזר, לעומת חוש הריח הנוראי של כלב ציד שבו ניחנתי.
מראה פאריזאי אופייני (עם טינקרבל)
קיצר, חייכתי קשות מתחת לשפמי (האמיתי, לא המדומין. מרגריטה שמורטת את גבותיי מתחננת למורטו אך אני מסרבת לכך וטוענת בעוז שהוא בלונדיני יען כי הייתי בלונדינית בילדותי אי-פעם לפני ספירת הנוצרים) כשנזכרתי במקרה הקודם שחוזר על עצמו כמו ההיסטוריה כולה, אבל כמובן שלא יכולתי לחלוק אותו עם קמצן-רגשיט מס' 2.
משם הולכים ומידרדרים הדברים, כשאני מרצה לו את משנתי החברתית-כלכלית הסוציאליסטית מבית אבא, ואילו הוא מפליג בשבחו של ביתו השגיב, כאביבית בשעתה, וכשאני מעירה שגם דירתי נאה היא, הוא מתבונן בי כאילו נפלתי על הראש, כי דא, מנסה לרמוז לי הבחור שמדובר במיליונר (כבודו). בסוף, שהוכתב לבטח מלמעלה כטרגדיה יוונית (הוא גם מנסה להסביר לי לאורך הדייט שאין אדם שלא מאמין במשהו. כמוני) אני מסרבת לזרום לעת ליל אל המשכן המפואר, הוא מסרב לטייל איתי ועם הכלב, ואחרי המסע הקצר לביתי ברכב-השטח-יוקרה-בגודל-דירה הוא נפרד ממני אפוא בלחיצת יד אמיצה של רוסי שחתם זה עתה עסקה בשוק האפור של טביליסי.
13 ימים בצרפת. השחקן הראשי הוא הזמן
ובימים הראשונים נטולי המחשב מזה שנים רבות, כשאני צוללת לספרים שקצת זנחתי בעבודה המטורפת של החודשים האחרונים, קוראת בחשק ובעצב וביום אחד על טרגדיות של אחרים, את ספרו המטלטל של הנורווגי רוי יקובסן 'ילדת פלא', ואת ספרה המרתק של הארגנטינאית קלאודיה פיניירו, 'האלמנות של ימי חמישי' - אני נזכרת פתאום בטרגדיה המרסקת של גיל הנעורים שלי. אז, כשמאהבי הנשוי והמבוגר ממני בעשרים שנה נטה חסד לאיזו פקצה עם עיני עגלה שהיתה בת חסותי (טעות, טעות), חתכתי ממנו לנצח - שהתברר כשלושה חודשים. בסופם הודיע לי שבתקופה האיומה הזאתי בלעדיי רק הצר על כך שטרקתי לו טלפונים ולא יכול היה לומר לי לראות את הסרט ששידרו בטלוויזיה, שהוא הכי אוהב בעולם, ואין אותו בווידאו.
כן, זה גם הסרט שאני הכי אוהבת, '13 ימים בצרפת' של קלוד ללוש, אמרתי לו. ואני מכירה בעל פה את השיר על קילי, ז'אן קלוד קילי, האלוף האולימפי המשולש של אולימפיאדת החורף 1968 בגרנובל, שקלוד ללוש הפך למיתוס בסרט שלו, סרט שדיבר על חופש ועל כוח רצון ועל ניצחון ועל רוח האדם והקדים את מרד הסטודנטים של אותה שנה וביטא את הכוחות האופטימיים ההם, ופרנסיס ליי ופייר ברוך כתבו עליו את השיר קילי, בו אמרו בפשטות - אתה, שניצחת את הזמן, רק אתה יודע, שהזמן הוא הוא המנצח האמיתי, שהוא לא משתנה, שרק אנחנו אלה שמשתנים. ואת זה הם בחרו להגיד למנצח הגדול ברגעיו הגדולים: קצת ענווה. כלומר, לא רק הטרגדיות אינן טרגדיות. גם הניצחונות הכי משמעותיים בחיים האלה - אבק.
קילי המנצח
חולפים יומיים, שלושה, גשם זלעפות בחוץ, המחשב החדש שהבוס קנה לי כבר נתון בידיה האמונות של אשת המחשבים המבריקה של ההוצאה שלנו, והיא מכינה אותו לפקודתי, תוך שהיא מאיימת עליי במיתות משונות אם לא אגבה את עבודתי מעתה ואילך. אני רובצת על הספה בסלון דירתי היפה לעילא שלא נקנתה בידי אף אוליגרך או מיליונר ישיש, עם טייגרי שלי, כלבי שהוצל מהכפור ומאנשים רעים, והוא חם ואוהב ומכיר תודה. שנינו מחובקים (הידעתם שחום גופו של הכלב הוא 39 מעלות?) ומכוסים בשתי שמיכות פליס רכות.
רק בעיה אחת מעיבה על התמונה האידילית הזאת. השעה שמונה בערב, ומחשבה כפייתית מנקרת במוחי: זאת השעה שבה אני חייבת ליטול את הכדור שלי נגד כפייתיות, ואין לי כל כוונה לקום עכשיו מהספה החמה.
* עכשיו אני רואה שבאתר 'הארץ' העלו את הפוסט שלי (משמאל) עם תמונה של קילי, מעכשיו, זקן - מצד ימין של התמונה למי שלא מזהה - פוטין, ובאמצע עוד מישו. ותראו כמה כמו שאני אומרת תמיד, זה לא משנה. מי שהיה יפה נשאר יפה גם עם עוד שנה, שנתיים, 40. הוא חבר בוועד האולימפי הבינלאומי ועדיין גבר מרשים ביותר, וגם משפיע.
|
