להורים שלי יש בארון קומקום נירוסטה שגילו המנוחש נע בין עשרים לשלושים שנה. הקומקום עובד מצויין, לא נוזל, קופץ כשהמים רותחים - רק מעוצב בכיעור גס וקשה לניקוי.

הקומקום הפלסטיקי והזול שעל השיש בן חודשיים ונוזל כבר. הוא החליף אחד אחר שרק חצי שנה לקחה עד שהפסיק לקפוץ עם רתיחת המים ונשרף. לפניו היה עוד אחד שהחזיק רק חצי שנה עד שפשוט הפסיק לפעול.

כולכם ודאי מכירים את זה - קומקומים שלא מחזיקים, מקרר משנות השמונים שחי בדירת סטודנטים ממשיך וממשיך בעוד שמקרר חדש מתחיל לנזול תוך שנה ומת תוך שלוש, מכונסת כביסה שנגמרת חודש אחרי האחריות עליה, פלאפונים עדינים שמתפצלחים עם המגע הראשון שלהם ברצפה או במים.

עצרתי כאן את הכתיבה לחפש קצת סימוכים ומידע לגבי הנורה החשמלית - עליה קראתי פעם שהיא הקורבן הראשון לרעיון ה"השבתה מתוכננת". לא מצאתי את המאמר שקראתי בזמנו אבל מצאתי סרט שלם ששודר ביס על התופעה: "קונספירציית הנורה החשמלית: להשתמש ולזרוק". עשר הדקות הראשונות נראות מעניינות ובהחלט מסבירות את התופעה  - הרעיון שתאגידים מחליטים ביחד על סטנדרטים ירודים שכולם עומדים בהם בשביל שכולם ימכרו כמה שיותר מוצרים.

 מעניין שבערך הויקיפדיה בעברית יש שורה אחת בעוד שהערך באנגלית מפורט.

"השבתה מתוכננת" נהגתה על-ידי תעשיינים בכדי לתמוך בצמיחה - ברעיון שאתה חייב כל הזמן לצרוך עוד ועוד.

ב-2008 חברת קרוקס כמעט ופשטה את הרגל, מעבר למשבר הכלכלי הייתה לכך סיבה מאוד פשוטה - המוצר שלהם היה טוב מדי. נעל הקרוקס המכוערת הנוחה והעמידה נמכרה כמו לחמניות ברחבי העולם וברגע שכל הלקוחות כבר קנו  נעל נוחה ואמידה הם לא היו צריכים אחת נוספת. המכירות נפלו והחברה נכנסה למשבר.

בשביל לצאת מהמשבר החברה עשתה מעשה הוגן-ברובו: הם התחילו להוציא דגמים נוספים, פחות נוחים, פחות עמידים, אבל הרבה יותר אופנתיים. עכשיו כל הלקוחות הישנים שלהם חזרו לשוק ויכלו לקנות לעצמם קרוקס שונות ולא להסתפק רק בסירה המכוערת שהוצעה להם בהתחלה.

קרוקס ניצלו את הצד החיובי של צמיחה - הם הציעו ללקוח מוצרים חדשים שעונים על צרכים נוספים שלו. מצד שני הם גם צייתו לרעיון "ההשבתה המתוכננת". ומי שם לב שהדגמים החדשים מחזיקים מקסימום שנה?

הרעיון הטוב של צמיחה הוא לא להכריח את הלקוח לקנות מחדש כל הזמן את אותו מוצר אלא ליצור שדרוג עדיף. צמיחה אמורה לייצר טכנולוגיות חדשות, אפשרויות חדשות, להגדיל חופש בחירה - לא להגיע מתוך תיאום הרסני בין יצרניים.

רבים הספידו את סטיב ג'ובס, אבל אף אחד לא טרח לציין שהוא אויב הקפטיליזם. האיש שהכניס למכשיר אחד פלאפון, מצלמה, נגן, מחשב-כיס, מכשיר ניווט ומי-יודע מה עוד הוא אויב הצמיחה. במקום להחזיק חמישה מוצרים שונים הלקוח מחזיק היום אחד. במקום שבו עמדו פעם חמישה מפעלים עומד היום רק אחד. וסטיב גם דאג שנחליף את המכשיר לא בגלל שהוא התקלקלק אלא בגלל שכל שנה יוצא מכשיר טוב יותר.

אייפון הוא מכשיר טוב כי הוא מצמצם את הצמיחה והצריכה, מצמצם את הזבל שאנחנו מייצרים - אבל הוא מצמצם גם את התעסוקה.

"השבתה מתוכננת" זו צרכנות רעה, כי היא מייצרת זבל מיותר, מזבלת את צמיחת המשק בכימקלים רעילים - אבל מצד שני היא דואגת לתעסוקה במשק. "השבתה מתוכננת" שומרת מפעלים פתוחים - מוצרים שיחזיקו נצח ישאירו מיליונים מחוסרי עבודה.

וכאן אני מתחבר לרעיון מאוד חשוב שעומד בליבה של מהפכת ה-99 אחוז שהדור שלנו זוכה לקחת בה חלק - הרעיון כי עבודה היא כבר לא הכרחית, שבמקרים רבים העבודה משרתת ערך שכבר לא קיים, שאין בו צורך. מה הטעם להחזיק מפעלים פתוחים רק בשביל למכור מוצר שמתקלקל - במקום להפסיק לזהם ולשחרר את הפועלים לעבוד בחלקאות אורגנית או במכוני מחקר או בתור הורים נגיד?

אבל הרשימה הזאת התארכה מספיק ופרטתי כבר את נושא סוף עידן העבודה הקלאסי כאן.

אז במקום לחזור לשם אני מעדיף לדבר על מה שהיה אמור למנוע רעיונות הרסניים דוגמת"ההשבתה המתוכננת" - הרגולטר. הגוף שהיה אמור לעצור ממפעלים להשתמש בשיטות מזהמות והרסניות כל-כך, שיטות שנוגדות ביסודן את הרעיון של שוק חופשי ותחרותי.

אם (כמו שמתואר בסרט הנ"ל) בשנות העשרים כל החברות לייצור נורות נפגש ביניהן ותיאמו ביחד לקצר את חייה של הנורה לשליש בשביל למכור פי שלוש נורות - הרגולטור היה צריך לקנוס אותן על כך, אולי אפילו לזרוק כמה אנשים לכלא.

אם רגולטר חזק יקבע שככל שחברה נותנת תקופת אחריות קצרה יותר על מוצריה היא תשלם מס גבוה יותר יהיה אינטרס כלכלי לחברות להפסיק להכניס למוצריהן שבבים שקובעים להן מתי ואיך להתקלקל (זאת לא פרנויה, זאת המדפסת שלכם).

היום בבוקר ראיתי את הסיפור הכי טוב שיצא לי בזמן האחרון לראות בעיתונות הישראלית כאן - תושבי ערד פנו לרגולטר של הרשות השנייה ודרשו להוריד סדרת טלוויזיה ירוקה שמשרתת בפועל את מחלקות יחסי הציבור של כמה מהמטנפים הגדולים בישראל.

מצד אחד הסיפור מכיל את הרוע שבחברת ההון - איך הכסף קונה תקשורת ומאפשר לכסף לעשות עוד כסף. אבל זה צפוי - תקשורת (כמו פוליטיקה) חיה על כסף. מי שיש לו כסף מטבעו שישפיע עליה.

הצד השני והטוב של הסיפור מכיל את מי שאמור לעצור את הסיפור הזה - האזרח הערני והרגולטור. האזרח שיכול לקום ולדרוש את זכויותיו, הרגולטור שיכול למתוח קו בחול ולהכריז - עד כאן.

ולמי שמחפש מה נתנה לנו המחאה החברתית - הנה עוד נקודה אחת לטובתם (ולטובתנו).

שבת שלום