סוכר יא סוכר: ניסיון הגמילה שלי
השטן הלבן. הרעל המתוק. הוא קורא אלי ברגעים אלו ממש, ומעניש אותי בנבזות על שאני לא נענה. אני עייף מהרגע שאני פוקח עיניים, הראש והגוף לא מפסיקים לכאוב, ואני חש דכאון וחוסר עניין. לקח לי זמן להבין שזה הוא.
זה תמיד היה הוא.
עוד מהזכרונות המוקדמים, הסוכר זלג לעורקים שלי ללא הרף. המערכת שלי הופצצה בו. בבית תמיד היו ארגזי 12 של קוקה קולה. הייתי יונק את מי הסוכר החומים לאורך היום בכוסות ענקיות עם קרח. זו היתה ההידרציה שלי. בפריזר הגדול תמיד היו ארגז של קסטות, ארגז של ארטיקים, וגלידה. אם היתה עוגה הייתי אוכל ממנה. אם היו עוגיות הייתי אוכל מהן. ותמיד היו עוגות ועוגיות. עם דמי הכיס ומה שהייתי גונב מכוס המטבעות שיועדה למשחקי הפוקר של אבא, הייתי קונה שוקולדים במכולת, בעיקר שוקולד פרה אישי (עדיין קיים?) שהייתי מחסל בדקה וחצי. בקיץ כשהיינו יוצאים מבית הספר מייד היינו קונים "קרחונים", שקיות הקרח האלו עם סוכר וצבעי מאכל.
במבט לאחור, איזה סיכוי היה לי? כך נוצקתי. תמיד היתה לי חולשה למתוק. בדברי מתיקה מעולם לא האמנתי במיתון: כמו סקס וצחוק, יש לטרוף אותם בתאוותנות בלי לדפוק חשבון. הם פרס, גמול. אני לא אוכל מתוקים: אני שותה אותם, יונק אותם בשקיקה, מקבל אותם לתוכי כמו מים זכים במדבר. אני אוהב את כולם ללא אפלייה, ואני תמיד יכול לסמוך על הסוכר שיעניק לי אקסטזה ונחמה. הוא הקריפטוניט שלי, המאהבת הסודית שלי, האויב שלי.
כך תמיד הייתי, וההסבר שלי לעצמי היה שפשוט יש לי sweet tooth. "אני אוהב דברי מתיקה". זו הסיבה שאני טורף מתוק אחרי כל ארוחה ועם כל קפה, מחסל טבלאות שוקולד שלמות, ותמיד מנסה את כל הקינוחים האקזוטיים שיש. רק בשנים האחרונות התחלתי להבין שיש לזה שם אחר: התמכרות.
זה לא קרה בן-לילה. בהתחלה עשיתי ניסויים דיאטטיים בלבד. למשל, לחתוך את כל המתוקים ל-20 יום. היה קשה, אבל ראיתי שאני מוריד 2-3 קילו ומרגיש יותר נקי בגוף. כדי לתגמל את עצמי על ההצלחה, הרשיתי לעצמי לעשות מה שכיום אני יודע שאני לא מסוגל לעשות: לצרוך קצת מתוקים. הקצת הוביל לעוד קצת, ועוד קצת, ולפני שהספקתי לומר "סניקרס", חזרתי כמו בומרנג לכמויות הרגילות שלי ויותר.
רק לאחרונה נפל לי האסימון. כמו בעבר, התחוור לי יום אחד שאני שואב ממתקים בטירוף, ושככל שאני צורך אותם יותר כן גדל לי הצורך בהם. אבל בניגוד לעבר, פתאום ראיתי את התמונה כפשוטה: הסוכר רע לגוף שלי, והסוכר שולט בי. אין לי שום בחירה בנידון, ואני מ כ ו ר, ללא שום הבדל עקרוני מנרקומן.
עוצמת השליטה הפחידה אותי. מעולם לא ראיתי כמה הסוכר חולש עליי, איך הוא מכשף אותי. אלו לא חדשות מרעישות לקהיליה המדעית או אנשי התזונה: זו רק ההבנה העמוקה שחדשה לי.
החלטתי לנסות לחתוך את כל דברי המתיקה ל-40 יום במקום 20, אבל מהר מאוד קלטתי שזו שטות. אין לי יכולת למתן. מה יקרה אחרי 40 יום? אחזור לצרוך "קצת" מתוקים? קשקוש. עלי לעשות דבר שעשיתי רק פעמים בודדות בעבר: באמת לשבור הרגל ולשנות נדבך מרכזי בסגנון חיי.
שינוי, כמו שאנו יודעים, הוא בן זונה מסריח. ואני מתענה גופנית ונפשית, כי הגוף שלי צורח למה שהפצצתי אותו בו ב-33 השנים האחרונות. אבל אני יודע מניסיון העבר שזה לא הרגל שאני יכול לקיים איתו משא ומתן. אותו אני חייב לרצוח. לפחות מבחינת הבנתי הנוכחית, ההפסקה הזו צריכה להיות לתמיד, לא ל-40 יום. "אני לעולם לא אוכל שוב דברי מתיקה".
פידבק נפוץ 1: "רז, כדי שתוכל לעמוד בזה, אתה צריך להרשות לעצמך קצת ממתקים פה ושם." תשובה: טעות. הרבה יותר קל לי לסרב לממתק הראשון מאשר לממתק השני. ברגע שאני אוכל ממתק, אני נעשה קצת משוגע ומרגיש צורך מטריף בעוד - כיון שכאמור, אני מכור. לסרב לראשון זה קשה, אבל לסרב לבאים אחריו זה גיהנום.
פידבק נפוץ 2: "רז, כדי שתוכל לעמוד בזה, כדאי לך לצרוך תחליפי סוכר." תשובה: טעות. מחקרים מצאו שסוכרזית וכיו"ב פועלים על אותם קולטני הנאה במוח האחראים על הטעם המתוק. אם משתמשים בתחליפי סוכר, נפטרים מהסוכר אך לא מההתמכרות.
זה קשה אבל שווה. אחלו לי בהצלחה.
---
(C) כל הזכויות שמורות RAJARAJ 2012 |
