קים סונג איל, איך העזת למות בלי לתאם איתי קודם?

עם הצפון קוריאני יילל בקולקטיביות, עם מותו בטרם עת של קים סיונג איל. נשים התעלפו, ילדים לקו בהתקף היסטריה, וגברים בכו בכי משולח רסן; אולם מעטים היו עצובים יותר מקים יונג-סיק, בעל חנות דרום קוריאני.

״אני מרגיש ריקנות״, אמר קים יונג- סיק לעיתונאים, ״כאילו חלק ממני מת״. סיק הוא מקרה מיוחד, זאת בשל דמיונו המדהים לרודן הצפון קוריאני. לגביו של יונג- סיק, מותו של הדיקטטור מצפון קוריאה, הוא מוות כלכלי. האיש הרוויח שנים רבות קופה יפה, מעיסוקו הצדדי- כפילו המוכר ביותר של קים סונג איל.

יונג -סיק הופיע במזרח התיכון לצד כפילו של ולדימיר פוטין, במודעת פרסומת לשוקולד. ביפן הוא השתתף בהמחזה, וגם בארצו, דרום קוריאה, היה מבוקש במיוחד לצורך הופעות והמחזות שונות. ב-2006 הוא הודה בראיון לתקשורת: ״לפעמים אני מרגיש שאני קים סונג איל״. כעת הוא חושש שהקריירה הזו הגיעה לסופה. ״אנשים מנסים לנחם אותי ואומרים שמנהיגים נעשים מפורסמים יותר אחרי מותם״, קונן קים. ״אבל אני לא חושב שזה יקרה לקים סונג-איל״.

נראה כי הכפילים, הם אלה שמתאבלים יותר מכל על חיסולו או מותו של רודן. עצם היותו בחיים סיפק להם מקור פרנסה שתמיד שגשג, עם מותו, מתמנה דיקטטור חדש ויחד עימו סוללה של כפילים חדשים. כפיל אומלל שכבר מתמודד עם השלכות של נפילת רודן, הוא אנתוני פנה, שנהג לחקות בתקשורת את מועמר קדאפי. הסיכויים שהקריירה שלו תתרומם שוב לא מזהירים: זמן קצר לאחר מותו של קדאפי ״חוסל״ פנה על ידי מפיקי תוכנית תקשורת פופולרית, בהוצאה להורג מדומה. ״בהצלחה בעתיד״, בירכו אותו המשתתפים.

״לא הכל אבוד״, אומרת פרנצ׳סקה מקדאף-וארלי, המנהלת סוכנות בריטית לכפילים. ״כפילים פוליטיים מקבלים יותר עבודה במצגות תיעודיות, אחרי מות הפוליטיקאי. כך למשל, אחרי מותו של אוסאמה בן לאדן, גבר העניין בכפילים שלו״. קים יכול להתעודד מהמתרחש במצרים. חקייניו של מובארק מבוקשים מאז המהפכה יותר מתמיד.

אם כל האפשרויות האלה לא יתממשו, יוכל קים לכתוב ספר על חוויותיו ככפילו של הרודן מפיונגיאנג. כך עשה לטיף יחיא, שומר ראשו וכפילו של עודאי חוסיין, בנו של סדאם. יחיא כתב שני ספרים.

כפילים אחרים עומדים לפעמים בפני סכנות ממשיות. ליונל אריאס, בן 47, כיסה ב-2004 את פניו במסכת בן לאדן בעירו בקוסטה ריקה. נהג מונית קפץ ממכוניתו וירה בו פעמיים בבטנו משום שחשב שאריאס מתכנן לחסל אותו.

לתפארת

עם ישראל במתח; נובל בכימיה

על תגלית הקואזו גבישים? לא מספיק, עלוב ומשעמם. רוצים אלוף בתחרות המאתגרת ביותר בעולם!!

אין המוני וולגרי יותר, מהקריאות הקצובות ההמוניות: "הוא משלנו, הוא מ-ש-ל-נ-ו". מצד שני, כשמדובר בהישג כביר שמעיד על יכולות אינטלקטואליות, אפשר להזדהות עם פרץ ההתרגשות, אחרי הכל, מדובר בגאווה לאומית שאין לזלזל בה.

היכונו ליום שישי, ה-10 בפברואר. אליפות יריקת חרצני הזיתים, שהפכה למסורת במספר מדינות בעולם, מגיעה למדינת ישראל. במסגרת פסטיבל כובשי הזיתים, ייערך ניסיון לשבור את השיא העולמי ביריקת חרצני זיתים.

באליפות העולם מחזיקה כעת קבוצה מספרד, שחבריה הצליחו לירוק גרעין זית למרחק של 21.32 מטרים!! כעת מתברר מדוע הספרדים לא נתונים בדיכאון עמוק, עקב הורדת דירוג האשראי שלהם. מה להם אשראי ואת מי זה מעניין, כשמיטב הנוער הספרדי מגיע להישג שמעיד על רפרטואר יכולות מרשים כל כך.

לדברי אבנר שילוח, מי שהביא את האליפות היוקרתית למדינת ישראל, התחרות מתנהלת בכפוף לחוקים קפדניים. כל משתתף זכאי לשלושה ניסיונות של הטסת הגרעין (משום גועל נפש, השתמשנו במילה ״הטסה״ במקום המילה הבעייתית ההיא). מתוך השלוש, תחשב לתוצאה דווקא הזריקה הטובה ביותר. המדידה נעשית מקו ההתחלה ועד מקום עצירתו הסופי של החרצן.

חובבי הז׳אנר הנ״ל מצויים במתח אטומי קאוזו גבישי, האם האלוף הוירטואוז יהיה ישראלי, או שמא יכזיבו החרצנים והירקנים המקומיים?

העורק הראשי של המדינה

"יותר משאתה תורם, אתה נתרם", כך נוהגים להסביר האנשים טובי הלב והצנועים, שתורמים לחברה, ומדגישים שהתרומה מעשירה את התורם. יפה. בטייוואן אימצו המונים את המשנה הפילוסופית הזו, והחליטו לתרום כדי להיתרם.

אירוע התרמת דם שהתקיים לפני כשבוע במחוז פינגטונג שבטיוואן, היווה הצלחה גדולה. אלפי בני אדם הגיעו ביום שמש חורפי, הפשילו שרוולים ותרמו.

אין חולק, תרומת דם היא אחת התרומות הלבביות ביותר, שהרי לא מדובר בדולר טיוואני חדש, שנזרק כלאחר יד אל ידו של הקבצן, אלא בדם מדמו של התורם, שמציל את חייו של החולה. נפלא. אלא שהטיוואנים החליטו למקסם את התרומה, ולהפיק מדמם את המרב.

כל תורם קיבל שי צנוע, על פי מדרג ידוע מראש. תורם שהזיל מדמו 250 מ״ל, קיבל אווז גדול, במשקל של מעל שלושה קילוגרם. מי שנתן 500 מ ״ל מדמו, קיבל גם אווז וגם נקניקיות. ואחרים אפילו קיבלו אופניים. רבים מהתורמים הודו שהם הגיעו בלעדית, רק בגלל האווזים והברווזים.

התמריצים הוכחו כיעילים ביותר; לפני ארבע שנים, כשהוש ק אירוע ההתרמה הראשון, נתרמו כ-1,200 מנות דם. בשנה שעברה כבר הושג שיא של מעל 4,400 מנות!!! מלאי מנות הדם בטייוואן הצטמצם בחודשים האחרונים באופן משמעותי, הרשויות הכריזו על מצב חירום, והחליטו לנקוט בכל צעד, כדי למלא את המאגרים.

לעומת הטיוואנים שרואים בכל תרומת דם, אווז מגעגע, הרי שמנחם שטיינמץ בן ה-65 מראשון לציון, הוא שיאן תרומות הדם של מדינת ישראל. הסיפור שלו הוא לא ברווזים ולא אווזים. שטיינמץ, טכנאי מכונות תפירה בגמלאות, תורם מתוך תחושת ייעוד עמוקה.

אחת לארבעה שבועות מתעורר שטיינמץ (65) בהתרגשות, נכנס לאוטו ושולף מתא הכפפות את פנקס התרומות. הוא נוסע לבית החולים שיבא כדי לתרום את מנת הדם הבאה. השומר בכניסה כבר מזהה את שיאן תרומות הדם, ושואל בתמיהה: ״מה, כבר עבר לו חודש?״, שטיינמץ צוחק: ״אני לוח השנה שלו, אני חייב לתרום מדי ארבעה שבועות, ומסמן את היום הזה ביומן״.

28 פנקסי תרומת הדם של שטיינמץ, מעידים על 727 מנות דם שהוצאו מגופו במשך 41 שנה. ״אני תורם הרבה פשוט משום שזו הדרך הטובה ביותר שאדם יכול לתת״, הוא מסביר. ״זה יותר מכסף, זה לתת מדמך. לא עשיתי את זה בשביל שיא גינס, וגם לא בשביל הבריאות, פשוט כדי להציל חיים. עד גיל 70 מותר לי לתרום, ואני מתכון לנצל כל רגע. כל עוד אני יכול להיות בצד של תורם הדם, ולא מהצד השני, אמשיך לתרום דם״.