*

קליק על...

כמה מילים על מזל דלי -

.

ועוד כמה מילים על מים...

מים עליונים ומים תחתונים

הדוגמה העיקרית בבריאה למצב של "זה לעומת זה" - 

של שני דברים דומים מאד במציאות, שמקורם אחד,

והם עומדים בעולם התחתון והעליון זה מול זה בשיקוף מוחלט,

היא החלוקה שבין "מים עליונים" ל"מים תחתונים".

.

ביום השני של מעשה בראשית אמר ה':

"יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים",

ומאז ישנה הבדלה בין המים העליונים ותחתונים,

שבמקורם היו מציאות אחת,

והם עומדים זה מול זה, משקפים זה את זה "כמים הפנים לפנים".

.

יחס זה שבין מים למים,

ממחיש יותר מכל דבר אחר בבריאה את היחס שבין משל לנמשל.

כל המשלים התחתונים קיימים בניתוק מן הנמשל העליון-

יש רקיע המבדיל בין מים למים.

.

רקיע הוא המפריד בין המשל לנמשל, ובעטיו יש במשל –

כל עוד לא עמלים לגלות דרכו את הנמשל העליון, גם הסתרה של ממש על הנמשל.

.

המשל השבור והמנותק אינו מזוכך ואינו שקוף,

ומשום כך הוא עלול להפוך למשל המטעה ומציג עצמו כתחליף לנמשל העליון.

.

ונסביר את הדברים במשל:

מים הם דימוי מובהק בקבלה לתענוג – "מים מצמיחים כל מיני תענוג", ומוסבר שהמים העליונים רומזים לתענוגים אלקיים והמים התחתונים לתענוגים גשמיים. ברור שהתענוג הגשמי משתלשל מהמתיקות האלקית העליונה, והוא אף משמש משל ברור וטוב מאד למושג התענוג בכללו, ובכך מלמד על התענוג האלקי.

ועם זאת, התענוג המגושם לא רק שאינו אלקי במהותו, אלא שהוא מסתיר לגמרי על הנמשל העליון –

מי ששוקע בתענוגות בני אדם נעשה מרוחק מהתענוג האלקי,

הוא לא מסוגל להגיע לתענוג האלקי, ואף אם יתקרב אליו הוא לא יחוש כל עונג, מפני ש'טעמו' כבר התקלקל – התענוג הגשמי החליף אצלו את התענוג האלקי (אליו היה אמור לרמוז המשל התענוג הגשמי, מבלי לתפוס את מקומו). כך גם כל משל גשמי – אם אין עמלים לברר ולגלות כיצד הוא משקף את האלקות – הוא גס ומגושם ואף מסתיר על האלוקות. גם מי שנגש לעסוק במשל מתוך ידיעה שהוא משל לאלקות, אך אינו עמל לעמוד על פנימיותו ולעדנו, עלול לטעות ולחשוב שהנמשל האלקי שייך ל'אותו סוג' של משל. זו טעות חמורה – ממש כמו מי שחושב שהתענוג האלקי דומה באיכותו ומהותו לתענוג הגשמי.

גם המשלים הגופניים שנזכרו בקבלה – ואפילו המשלים הפסיכולוגים הראשונים, העוסקים בנפש הבהמית הבלתי מזוככת, הם גשמיים במהותם, וללא העמקה עלולים להטעות את האדם לחשוב כי אלקות דומה באמת למשל. מסיבה זו היו שהזהירו מפני לימוד הקבלה (למי שאין שכלו ולבו מזוככים דים), משום שבכל משליה יש חשש של הגשמה למי שלא אמון על זיכוך המשל וקירובו, תוך כדי הפשטה ועילוי, לנמשל האלקי. לעומת זאת, בלימוד החסידות העוסקת בעיקר במשלי הנפש האלקית והמעודנת אין חשש של הגזמה, מפני שמשל הנפש אינו מנותק ואינו מרוחק באופן כה מהותי מהנמשל העליון.

. 

כיצד? במה נבדלת נפש האדם, המתפקדת גם היא במתחם המים התחתונים, מאשר המציאות שסביבה? מהו העידון המהותי כל כך של הנפש המבדילה מסביבתה?

.

חז"ל אמרו כי "מים תחתונים בוכים 'אנן בעינן למהוי קדם מלכא'"- המים התחתונים בוכים על היותם תחתונים, ואומרים כי גם הם רוצים להיות לפני המלך הקדוש כמו המים העליונים. אכן, בכיה זו אינה מודעת לכל מציאות העולמות התחתונים, לכל המשלים שבמים התחתונים. הנשמה היהודית היא זו שחשה את הבכיה, זו שלא שוכחת את נחיתותה ולא מסתגלת אליה.

.

הנשמה, למרות שהיא חיה מתחת לרקיע, מכוונת בדיוק מתחת לחלון שברקיע, ומשום כך זוכרת את המים העליונים ובוכה אליהם בגעגוע. הבכי הזה מרכך את ה'אני' והופך את מדותיו מ"לב אבן" ל"לב בשר", ולב הבשר המרוכך, הבוכה בגעגועים אל האלקות, מתגלה כמשקף אמיתי של האלקות.

.

הבכי הזה מסיר את שיירי ההסתר והממשות העצמית מן הנשמה, והופך את נוכחותה מתחת לחלון שברקיע לנוכחות מקשרת ומחברת אל האלקות ממש.

.

אליבא דאמת, בכי הנשמה הוא גם זה שפועל על כל משל שיתחבר לנמשל העליון – כשהנשמה עסקת בתענוג הגשמי, תוך שהיא בוכה על כך שאבד לה החוש בתענוג האלקי, היא הופכת את התענוג הגשמי למשל שמסתיר פחות על האלקות ומתגלה יותר כמשקף אותה.

.

הנשמה העוסקת במשל מעולמנו זה התחתון, ובוכה על ריחוק מאלקות ועל חשש ההגשמה והטעות שבו, מכניסה ממד של בכי גם במשל התחתון עצמו, מזככת אותו ומקרבת אותו לאלקות. באופן רחב יותר, ביחס למציאות כולה (הכוללת את כל משלי המים התחתונים), דמעות הנשמה הן הקשר לעולם העליון – הן עולות למעלה ללא כל מניעה, משום ש"שערי דמעה לא ננעלו", ובכל עליה של דמעה דרך החלון שברקיע 'מרחיבה' הדמעה את החלון הפתוח בין מעלה ומטה, ואף מזככת את הרקיע כולו (עד שהרקיע עצמו יהפוך ממבדיל בין מים למים למחבר בין מים למים). .

.

מסיבה זו מאופיינת כל עבודת הנשמה היהודית בעולם המים התחתונים באיזון בין בכיה לשמחה –

"בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא תקיעא בלבאי מסטרא דא" –

הנשמה בוכה על ריחוק המשל מן הנמשל האלקי,

אך בכי זה עצמו מקרב את הנמשל למשל,

וההתקרבות מעוררת שמחה וחדוה בלב.