אני אוהב את ברנרד מלמוד, אותו סופר יהודי קצת נשכח שספרו העוזר תורגם מחדש לא מזמן.

יש בו צניעות וכנות שאיננו מוצאים הרבה בספרים של היום. אני כמעט יכול להרגיש את עצמי כשאני קורא אותו , אפילו כשהוא מדבר על יערות מושלגים ומרחבים עצומים. הדמויות לכודות בעולם בין רצון לשייכות, משפחתיות לבין רצון בריגוש פשוט, סערות פנימיות. כמו למשל הספר " פרקי חיים של דובין" ספר צנוע. המשך יבוא..