נשיא ארה"ב, רדוף צרות בארצו ומחוצה לה, מחליט להמר על השלום הישראלי-פלסטיני בתור הסוגיה שתציל את הכהונה המקרטעת שלו. בחירה תמוהה, אך מכיוון שהוא מחליט להשיג פריצת דרך בכל מחיר, הוא מזמן בנפרד את המנהיגים הישראלי (אריאל שרון) והפלסטיני (מחמוד חבאס, זו לא טעות), ומציב להם אולטימטום: לחתום על הסכם בתנאים האמריקאים. בשביל ישראל, משמעות הסרוב תהיה שלילת הסיוע הבטחוני והפסקת הטלת הוטו על ההחלטות האנטי-ישראליות במועצת הבטחון של האו"ם.

ברומן הראשון של בכיר "סיטיקורפ" לשעבר, ג'ון קבאיואולו, "האולטימטום של הנשיא", מציאות מתערבבת עם הרבה דמיון, אך חלק מהדמויות מזוהות די בקלות. הנשיא ה-43 של ארה"ב הוא ג'רלד וו. בורקה, מי שהופך לראש ממשלת ישראל אחרי שאריאל שרון נכנס לקומה הוא "אהוד קולמרט", מנהיג הימין הוא "ביבי נתן", והמנהיגים הפלסטינים הם "חבאס" וקריע.

התגובה של אריאל שרון לאולטימטום אינה חיובית כלל וכלל. הוא מתפוצץ מכעס, מאיים בלובי הפרו-ישראלי, מנסה לקנות זמן, מבטיח "להיות מוכן" כשיביס את הטרוריסטים, מתלונן על בעיות פוליטיות בישראל וגם טוען ש"עם ישראל לא יקבל את זה". הנשיא האמריקאי דוחה את כל התרוצים וממשיך ללחוץ. כשהוא משחזר את השיחה עם שרון, בורקה אומר לעצמו: "לאיים על שרון עם אמברגו והפסקת הסיוע היה צעד חריף ואולי זה גם לא באמת פרודוקטיבי". במחשבה שניה, הוא מגיע למסקנה ש"לבן זונה היהיר הגיע להיות מושפל".

יועציו של בורקה מזהירים אותו מתגובת הקהילה היהודית, האוונגליסטים והקונגרס - ואפילו אפשרות של התנקשות בחייו. העלילה מתפתחת בקצב מסחרר, כשישראלי צעיר, סוכן כפול של אל-קאעדה ומוסד, מנסה פעם אחר פעם להתנקש בחייו של בורקה, ולא ממש מבין אם ראש המוסד רוצה מידע על תוכניות של אל-קאעדה, או שהוא רוצה באמת לראות את בורקה מת, כדי לבלום את תוכנית השלום שלו.

הנקודה העצובה בספר היא שגם בעלילה דמיונית, הסכם השלום שמושג במחיר יקר, מתחיל להתפרק תוך זמן קצר, ובורקה מסיים את כהונתו כשמזכירת המדינה שלו סמנתה רובינס חוזה שאם ביבי נתן יהפוך לראש הממשלה, ישראל "תגרור רגליים" ו"אנחנו נחזור לנקודת ההתחלה". קבאיואולו עבד על הספר שלו במשך שמונה שנים, כולל תקופה שבה עבר טיפולי כימותרפיה קשים וטיפול נסיוני לאחר שאובחן עם סרטן, ולפעמים מצבו הדרדר עד כדי כך שהוא לא הצליח לראות את המקלדת, והמשיך לעבוד על העלילה בראש.

הוא סיפר לי שאמנם יצא לו לבקר במזרח התיכון, אבל לא בישראל. הסכסוך הישראלי פלסטיני תמיד ריתק אותו, והספר מבוסס על חומרים עיוניים שקרא, הרצאות ששמע, חומרים מעיתונים. הוא התרשם מאוד מעבודת המוסד, אבל הוא "ממש לא אופטימי" לגבי הסיכויים לפתור את הסכסוך, "כל עוד ישראל ממשיכה לבנות בהתנחלויות". הוא עצמו הוגדר פעמיים כנס רפואי לאחר שהטיפול הנסיוני הצליח לרפא אותו מסרטן לאחר שנתנו לו חודשים ספורים לחיות, וכעת הוא עובד על שני ספרים נוספים. אבל במקרה של תהליך השלום, הוא לא מצפה לנסים - אם כי הוא חושב שאולטימטום של הנשיא האמריקאי אולי היה יכול לעזור.

"לאף נשיא לא היה אומץ להגיד לישראלים ולפלסטינים, ככה אני רואה את הפתרון וכדאי שתעשו, או שיהיו השלכות. אני חושב שהנשיאים האמריקאים נמנעו מזה מסיבות פוליטיות. והמעורבות שלהם במתכונת הנוכחית רק מחמירה את המצב. לטווח הארוך, אני חושב שהזמן עובד נגד הישראלים, בגלל הריבוי הטבעי של הפלסטינים, ואם לא יהיה פתרון פוליטי, זה יכול להגמר רק באסון. אני לא מאמין שברגע שהצעירים הפלסטינים יהיו הרוב המוחלט בפיסת האדמה הזאת, שהם ישבו בחיבוק ידיים. אם הם יתחילו שוב לצעוד לקראת הגדרות - האם ישראל תירה בכולם? אם היו פותרים את זה לפני 20 שנה, היום בוודאי כבר היה שלום באזור. העובדה היא שרוב הישראלים והפלסטינים רוצים שלום - זו ההנהגה שמשסעת".

קבאיואולו בכל זאת טורח להדגיש בסוף ש"גם אם יש הרבה הסטוריה מאחורי הספר, זה עדיין רק הדמיון שלי".

אבל מה, לפעמים המציאות באמת עולה על הדמיון - למי שלא עקב,לפני מספר ימים המו"ל של "אטלנטה ג'ואיש טיימס" אנדרו אדלר נאלץ להתפטר מתפקידו, לאחר שפרסם במאמר הדעה בעיתון שבפני ישראל עומדות מספר אפשרויות מול איראן - ביניהן, כתב במלוא הרצינות, האפשרות שהמוסד יחסל את הנשיא ברק אובמה "הלא ידידותי" כלפי ישראל, שלא ממהר לעצור את תוכנית הגרעין של איראן. המאמר עורר תגובות זועמות, הפדרציה היהודית ניתקה קשרים עם העיתון, ואדלר, שהתנצל מספר פעמים, עזב את תפקידו.

ולקינוח, למי שעוקב אחר שרשרת העימותים האינסופיים בין המתמודדים הרפובליקאים לנשיאות, שמספרם עומד כרגע על ארבע (לפחות אלה שמזמינים אותם להשתתף בעימותים): יש הרבה שמוכנים לסנגר על ישראל ועל גישתו של הנשיא אובמה לישראל. בעימות שנערך בחמישי בלילה בג'קסונוויל שבפלורידה, מיט רומני אמר שהפלסטינים לא מעוניינים בפתרון שתי המדינות, אלא השמדת ישראל, ושאובמה משליך את ישראל מתחת לאוטובוס, ואילו ניוט גינגריץ' שוב הסביר מדוע הוא רואה בפלסטינים "עם מדומה".

http://www.haaretz.co.il/news/world/1.1627364

הדמוקרטים, כהרגלם, קפצו על רומני (כי לאובמה יהיה קל יותר להתמודד עם גינגריץ' אם רומני יפסיד בפריימריז), וטענו שהוא מסלף את הרקורד של אובמה בנושא ישראל. אף אחד לא טרח לקפוץ על גינגריץ' ולהגיד שהתבטאויות מהסוג הזה לא ממש עוזרות לשום דבר.

מילא הרפובליקאים, שבתחילת ינואר בכנס של הוועד הרפובליקאי הארצי שהתקיים בניו אורלינס קיבלו החלטה לפיה "חברי הגוף הזה תומכים בישראל בזכותה הטבעית שניתנה מלמעלה לממשל עצמי והגנה עצמית של אדמותיהם, והכרה שישראל היא לא הכוח התוקף או הכובש באדמות של אחרים, וכי ניתן להגיע לשלום באזור רק באמצאות ישראל המאוחדת תחת שלטון של חוק אחד לכל התושבים".

אבל הדמוקרטים? כנראה שבחירות זה לא זמן טוב להזכיר שלסכסוך הזה יש שני צדדים.

ואיפה הפלסטינים עומדים עם בקשת החברות שלהם באו"ם? כששגרירת ארה"ב באו"ם סוזן רייס נשאלה בתחילת השבוע במפגש עם ארגון יהודי, איפה עומדת הפניה הפלסטינית למועצת הבטחון, היא אמרה: "כשהפלסטינים הגישו את הבקשה בספטמבר, מועצת הבטחון בחנה אותה בהליך הרגיל של וועדת החברות. עברנו דיון משפטי, ניתוח. כשזה הושלם, הדו"ח הועבר למועצת הבטחון, ובינתיים נשאר שם. אני מניחה שהפלסטינים החליטו לאור התוצאה הצפויה בהצבעה במועצה שזה לא הזמן לקדם את ההצבעה. אף אחד לא יודע מה הפלסטינים יחליטו לעשות, אבל אנחנו עומדים בעניין הזה בערך איפה שעמדנו בשנה שעברה".