עבר שבוע מאז חזרנו מאפריקה, ועדיין לא פרסמנו כלום. מכל מיני שיקולים. בינתיים אנחנו בודקים הצעות, כמו שנוהגים הקולגות שלי לומר. אבל אנחנו באמת בודקים הצעות. ועוד הצעות ייתקבלו בברכה.

אני בעיקר מתגעגעת. קצת מוזר להתגעגע למחנות פליטים ועדיין, האנשים שם , הצוות המקומי והפליטים קיבלו אותנו כמו אחים אובדים ולמרבית הפליאה , כולם ידעו שאנחנו מישראל ובשום מקום הדבר לא עורר עוינות, רק סקרנות עצומה. באחד מבתי החולים שאלה אותי רופאה יפהפיה מניג'ר " מה את עושה כאן? אין לכם משבר הומניטארי ענק במדינה שלך?" לקח לי חצי דקה להתעשת ולהבין שהבחורה הזו, שמנסה מדי יום להציל חיים של תינוקות הסובלים מתת תזונה ולשכנע אמהות ללדת בבית החולים ולא בבית ואין לה שום ציוד לניתוחים ואפילו לא מזרק אינסולין אחד בנמצא מתכוונת לעזה, חמישים דקות נסיעה מהבית שלי.

בערב למחרת קניתי כבשה בשוק, הצלם צמחוני ולכן הוא התנגד למהלך. אבל בצד הזה של העולם אנשים אוכלים בשר לעתים רחוקות מאד , בגלל המחיר. ובשר נחשב לכבוד גדול, הסברתי לו. הצוות המקומי דאג לשחוט ולבשל את הכבשה כך שההיכרות האינטימית עם האוכל נמנעה ממני. בערב הגיעו מעל 30 איש למחנה, לארוחת ערב משותפת. גם הצמחוני הודה שהרעיון היה מוצלח מאד. הבשר קצת פחות......כנראה שצריך להתרגל לטעם. ביום שישי בצהריים נפרדנו מכולם ונסענו לעיר , הזרים לא שוהים בדרך כלל במחנות בסופי שבוע.

ביום שישי בערב נחתנו במתחם ה'עירוני' , אינטרנט אלחוטי, מקלחות וטלוויזיה ובירה.

בשבת בצהריים הרגשנו שמשהו קורה מסביב. מטוסים באויר ומשאיות עמוסות חילים ברחוב, המורדים כבשו את המחנות מהם הגענו אתמול. למספר שבועות הצוות יוותר בעיר וכל קשר עם העובדים המקומיים , הצ'אדיינים והסודנים, יינתק. אין מה לעשות במקרים כאלו, רק לחכות ולקוות שהכל יעבור בשלום.

החיים של עובדי הסיוע באפריקה רצופים בניגודים עזים. הייתי מתפתה כאן להערה סרקסטית על גובה המשכורות והחיים הטובים אבל במחשבה שנייה מתוך ההיכרות איתם אוותר, בלעדיהם שיעור התמותה של הפליטים היה מוכפל פי עשרה לפחות וביננו, לרובינו גם משכורת נאה לא תגרום לבלות שנה או שנתיים במדבר צחיח תוך סיכון תמידי של בטחוננו האישי.

אז אני מורידה בפניהם את הכובע. שאפו.

הצילומים שייכים לצלם המוכשר(מאד) שאיתי , שלמרות היותו צמחוני אדוק ונזיר מוחלט מאלכוהול , אני מאד אוהבת אותו. קוראים לו קובי וולף. ונראה לי שאני אצרף עוד אחת מהעבודות שלו גם לפוסט הזה.

בפוסט הקודם צריפתי תמונה של אם ובנה במרכז הזנה במחנות, הילד בן שנתיים  אך נראה כמו תינוק בן חצי שנה וזאת לאחר חודש של הזנה אינטנסיבית.

בפוסט הנוכחי התמונה היא של ילדה סודנית יפהפיה בבית הספר המקומי. על בתי הספר במחנות - בפוסט הבא.