יום שישי בצהריים. גשום בטירוף, ת"א מוצפת. ת"א של עלי מוהר. העיר עליה הוא כתב באהבה גדולה כל כך, העיר שהוא תיאר בצורה הכי מדויקת ומצחיקה ונכונה. כי כזה היה עלי מוהר. כותב פזמונים צנוע, ילד תל אביבי שמעולם לא התבגר.

ובשעת הצהריים האורות באולם בית ליסין נכבו והתחילו שעתיים של קסם. המופע לזכרו, אבל התחושה היתה כאילו הוא שם כל הזמן, מסתכל בחיוך באמנים המופלאים שעלו אחד אחד על הבמה היפיפיה, שרים אותו. כאילו הוא עמד ליד הפסנתר בזמן שיוני רכטר ניגן את לחניו הקסומים (יוני רכטר וירטואוז, ישבנו נפעמים מהדרך בה הוא מגיש את השירים).

ישבתי עם החבר הכי טוב שלי במרכז האולם, מוקפים בקהל מכל הגילאים. כי אין גיל כדי להנות ולאהוב את השירים.

כשאפרים שמיר עלה לבמה עם אלון אולארצ'יק ויוני רכטר לשיר את "שיעור מולדת" - אז התחילו הדמעות. וכשיוני רכטר שר עם דנה עדיני את "תני לי יד" - כבר לא שלטתי בבכי. וכשמודי בר און הקריא חלק מכתביו של עלי, שקרא לעצמו כותב פזמונים אך בעצם היה כותב דגול - אי אפשר היה לא לצחוק. וגידי גוב (שרק מעצם עליתו לבמה הצטמררתי מעונג) , יהודית רביץ, רועי בר נתן, נורית גלרון ועוד אמנים טובים שמילאו את האולם בשירים ומוסיקה מצוינת.

וזאת היתה משמעות המופע - לזכור את האדם שהשאיר אחריו מורשת של שירים שכולנו מוקירים ואוהבים, לתת כבוד נוסף ומקום לכתביו מלאי ההומור והרגש.

יצאנו מהאולם ללא מילים. יצאנו לרחוב דיזנגוף שהיה בעיני מוהר הילד העולם הגדול. יצאנו אל העיר שלו שהיא כבר שלנו מלאים במוסיקה שעשתה לנו את הסופ"ש.

שבת שלום.