נעים להודות בשינויים הטובים שמתחוללים.

 שהבחירה בדרך הלב, גם אם קשה היא, משתלמת עד מאוד.

שלמרות שאני נפגשת כמעט מידי יום עם התוכנה הישנה שלי,

 עם המגננות, הבריחות, הנוקשות, האשמה והבושה, ועם הכעס,

 אני כבר מצליחה לחוות את הזרם הקרקעי, את המקור.

זה קורה רק כשאני מתבוננת בזה ומרככת...

 מרככת כל איבר פנימי שלי ששומר בתוכו זיכרונות של אנרגיה עכורה.

 לאט לאט בנשימה.

 בהתמוססות אל מול זה, בכניעה,

ובהבנה שאלו הדלתות היחידות שדרכן אוכל להתחבר לעצמי.

זה מפליא ומפתיע אותי,

שהאחרים, שסובבים אותי, כבר ראו זאת מזמן,

ועכשיו, בזכות אהבתם העוטפת,

ובזכות אהבתי את החיים,

גם אני מצליחה להביט בכך, אפילו בעיניים עצומות.

אז נעים להודות בהודיה.