קיפאון  

הייתי בקיפאון של כמה חודשים.

הכל התחיל באיזה התאהבות,

התאהבות גדולה או התאהבות מדומה

חודש וחצי התהלכתי על ענן,

הרגשתי מיליון דולר, נראתי מיליון דולר

הכל הלך מעולה, הכל הצליח לי

הרגשתי שקבלתי מתנה,

 מתנה ענקית 

שבוע אחד, איפשרה לי המציאות להסתכל עליו בדיוק כמו שהוא.

אנוכי, מרוכז בעצמו, לא מוכן לתת לי שום דבר מעבר למה שהוא רוצה.

לא נותן לי בטחון בקשר.

הכל אך ורק בדרך שלו.

  הבדידות באותו שבוע, היתה קשה.

 כל חברי תמכו בי יותר ממנו.

רק בסופו של אותו שבוע,

הוא לקח אותי לאיזה מסעדה קטנה, לחגוג את היומולדת שלי.

באתי בלי חשק.

 ישבתי קפואה, כועסת, מאוכזבת

מול הגבר היפה הזה,

שעד לפני שבוע הייתי כל כך מאוהבת בו.  

כששכבנו בלילה, לא ממש הייתי שם...

 כשקמנו בבוקר, לא הבנתי מה אני עושה איתו.  

יצאתי החוצה לרחוב,

השעה היתה עשר בבוקר, יום שישי,

רחוב דיזינגוף

אני צועדת לי ברחוב,

בשמלה היפה שלבשתי אתמול,

היום היומולדת שלי.

 יש שמש נעימה בחוץ,

כולם מבלים, צוחקים,

אני הולכת ליבי כבד,

מבולבלת,

לאן ברחה לי האהבה הזאת.

 זאת הפעם הראשונה שאני יוצאת מביתו בלי חיוך ענק

למה האיש הזה לא מסוגל לתת שום דבר.  

למה אני בתוך הקשר הזה, שברור שלא יוביל אותי לשום דבר. 

 נפגשתי איתו שוב אחרי הצהרים.

אמרתי לו שאני שאני מרגישה לא טוב בנקודה שבה אנחנו נמצאים.

הוא הסתכל עלי במבט קר וסינן "את לא חייבת להישאר" וזהו,

ככה נפרדנו.  

שלושה שבועות לפני זה הוא "רצה לצרוח מרוב אושר"

שבוע לפני הוא הבטיח לי את הגלובוס ואת הירח

במשך 7 שבועות לא שבענו זה מזו.  

וזה נגמר בשתי שורות

 "לא טוב לי ככה"

 "אז תלכי"  

מאז אותו יום אני בקפאון,

 לא כותבת, לא מרגישה, לא אוהבת

היום התחלתי להפשיר