גמאתם שאלתם את עצמכם איך לעזאזל אפשר להכות ולטלטל תינוקות בני ארבעה חודשים? כי אני כן שאלתי. תראו, מי שחווה לידה, בוודאי של תאומים, ומשכב לידה, ודאי זוכר את רגעי היאוש והחידלון מול בכיו של התינוק. ההורה תשוש. גמור. גם בן הזוג כבר רואה כפול. יש צורך להחזיק את הבית ולשטוף כבר כוסות כי אין כבר במה לשתות. יש צורך להפעיל מכונת כביסה, כי הבגדים והמצעים מדיפים ריח חמוץ של זיעה ופליטות...
ועזרה מיניין? הסבתא בשיא הקריירה. ההורים שלו - עדיף שלא יבואו...
ומה נשאר?
אין כוחות לראיין עכשיו עוזרות/מטפלות חדשות... היולדת התשושה ובן זוגה המרוט לא מסוגלים לנהל עכשיו את עצמם כך יפקחו על עוזרת? מה לעשות??? היאוש מביט מכל פינה.
התינוק, או לא, הוא, מסכן לא מתייאש. הצרחות שלו מרקיעות שחקים. הוא אומלל. היולדת מסתכלת אנה ואנה "מאין יבוא עזרי?"
השכנים לא חושבים לקפוץ ולבדוק מה קורה. לעיתים חברה נכנסת עם עוגה ריחנית ובטוחה "שהיא היתה עושה את זה אחרת". גם האחות הקטנה באמצע בגרויות ולא יכולה להירתם לעזור.
המצב קשה. היולדת מחליטה לצאת לסיבוב בקניון. אולי זה יאושש אותה. אתם יודעים "תקני משהו חדש..." מצב הרוח ישתפר.
אך לאו. הקטנצ'יק לא מצליח להרגע בעגלה. דודות וסבתות מזדמנות מעירות על כל צעד ושעל. תחושת הכישלון מציפה אותה עד אימה. הקפה שלה התקרר. והיא רוצה לברוח. לברוח מעצמה ומהתינוק הקטן שהייתה אמורה לאהוב אותו כל כך ולדעת כל מה שרק צריך, מתוך אינסטינקט בשבילו.
נו. אז מה אני רוצה להגיד... תיאורי הבלהה האלה התרחשו אצל כל מי שנולד לו תינוק ושהוא חי בחברה המודרנית המערבית ואיכשהו הוא יצא מהם.בשן ועין, אך זה מאחריו. מן הסתם אותו הזוג מגדלים משפחה לתפארת למרות שפה ושם גם הם חווים רגעי קושי ומשבר.
אז אני רוצה להגיד שאנחנו צריכים לעשות משהו בקשר לזה שזוג הורים מתמודדים לבד ובקושי עם גידול הצאצאים הקטנטנים. בחברה הפרמיטיבית, אמא צעירה נוחתת לבית אמה ולחמולה. שם מקלים עליה. נכון. יש שם רעות חולות אחרות. היא נתונה לביקורת אינסופית של דודות וסבתות. אולם היא לא לבד. ילדה הקטן לא חשוף לדיכאון וליאוש שמציפים אותה מיד אחרי הלידה. בן זוגה שמתברר מיד שאינו כל יכול, מקבל אף הוא תמיכה וסיוע.
אולי אם היינו משכילים להיות חברותיים יותר, אנושיים יותר, ובעלי חמלה ורחמנות גדולים יותר המשפחה הזו (שאני ממש לא מעורה בפרטים ולא יודעת כלום עליהם) לא היו מגיעים למצב כל כך חמור של איבוד שפיות ושל פגיעה בתינוקות חסרי ישע.
אני חושבת שגם לחברה יש תפקיד בסיוע ובתמיכה אחרי לידה. וכשקורה מצב חמור שכזה. גמאני מרגישה קצת אשמה.
יעל אלון
|