כותרות TheMarker >
    ';

    ציורים משולבים בציורים

    כל ציור שעומד סיפור מאחוריו. חלקם סיפורים ישנים וחלקם עוד לא נוצרו

    יש אוכל לכולם, מה באמת המשמעות להיוולד בתוך רפת.

    1 תגובות   יום שבת, 28/1/12, 21:06

    "יש אוכל לכולם"  שמן על בד  70\90

    http://cafe.themarker.com/image/2512176/

    נולדתי במשק של פרות חלב.  חלון חדרי היה במרחק של 10 מטרים מחצר הפרות. לפי כך, ניתן להגדיר את הרפת, כ"נוף ילדותי".  אני זוכר עצמי תמיד בסביבת הרפת והשדות שנמתחו ישר מאחורי לול התרנגולות, נעלמים מאחורי הגבעה.  הרפת תחילה הייתה מבנה סגור. אבא בנה אותה מבטון מזוין וגג רעפים. דלת יציאה של הפרות לחצר. ודלת כניסה לאנשים.. לא חסר גם ה" "פשפש" , פתח היציאה לזבל. המבנה היה יותר מבצר כנגד הפגזות. או בתקופת הפדיון מבנה מוגן בשני "רובי רפת" , נגד גנבי הבקר מעזה שהסתובבו בלילות. כן נכון, כבר אז! בשנות החמישים.

    אבל רוב ימי ילדותי, הייתה זו רפת פתוחה עם גג אסבסט שהכיל גם את חבילות החציר. ובור תחמיץ.  אכן שנות השישים היו כנראה השנים של התחלת המודרניזציה במשק שלנו. רק שתי פעולות בסיסיות נשארו איתנו לאורך כל היסטוריה של הרפת. האחת, ערמת הזבל שמגיל אפס למדתי להעמיס את הזבל ישר מהפרות, והיידה על שביל עשוי מקרשים , למעלה לערמה.

    השני, החיפוש אחרי מזון לבקר. חלקו הגיע  כמזון מוכן. בעיקר שקי התערובת שהבאנו ממחסן המושב בעלה עם פרדה. ופרקנו בחביות קרטון ב"מעבר". שביל שהפריד בין ראשי הפרות לערמת החציר. החציר שהוזכר כאן היה בעיקר מזון לימי גשם. מי בכלל יכול להסתובב בחוץ ביום גשם ולקצור ירק לפרות. "אדמה כבדה " כמו שהייתה אדמת המושב, לא אפשרה תנועה בחורף. גם לא בדרכי המושב שבין הבתים.

    רוב זמננו למעשה,הינו עסוקים בהאבסת הבקר . לתובנה זו הגעתי רק מאוחר יותר כשהרפת הפכה עבורי יותר זיכרון נוסטלגי. למעשה בניית תכנית המזון היה ליבו של תכנון הרפת. שטחי האדמה כולם גייסו לצורך זה. " להעביר קווים" היה צו השעה. אחי הצעיר ממני, אבי ליפני שלמד ללכת למד להחזיק ב"צד השיני" של צינורות האלומיניום .  שהעברנו , טיילנו ברחבי החלקה. מתאמים קצב הליכה שהצינורות לא ירקדו!  במקרה של חלקת התירס, התגרדנו שנינו בהתאמה.

    את מתפללי יום הכיפור פגשתי כל שנה, עוברים לאורך החלקה בדרכם לבית הכנסת , מישהו תאם את היום הזה בדיוק לזמן דילול "סלק הבהמות" השנתי.

    כל זה נראה כמו חיים פסטורליים בחיק הטבע. אך אני יודע כמה הרפת עיצבה את חיי עד היום.

    ראשי הבקר המצטופפים לקראת הטרקטור עם העגלה הפורקת המופיעה בטווח העין,  הוא הזיכרון שהעליתי בציור זה !

     היום זו תגובה  , בעיקר ליד קופות הסופר מרקט בעיר, ליפני חג !. " סליחה לא לדחוף, יש אוכל לכולם!"

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/1/12 21:31:
      אוהבת את התרנגול שתופס מעצמו מול הפרות.... :)

      ארכיון

      פרופיל

      amir_geva
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין