מתחיל לרדת גשם.

בלי ששמתי לב התעננו השמיים כמחציתם והחלו להוריד טיפות נקיות. אני תוהה מה זה יעשה לכנפיים שלי. אני קמה ומסתכלת על השמיים. לא עובר זמן רב וקשת מופיעה אי שם.

קשת יפה שלי.

אני מתחילה לעוף בלי לחשוב. מתרוממת מעל האנשים והחוף, ועפה גבוה ככל שאני יכולה, רוצה לגעת בה, לומר לה שלום, לומר לה תודה.

אני מרימה ראשי אל השמיים, מביטה בה בכמיהה, עוצמת עיניים ומניפה את הכנפיים שלי בעוצמה, אני כל כך עפה, מי היה מאמין. אני מצליחה להגיע אל שלל הצבעים הזה ונותנת להם לעטוף אותי, לחבק אותי, ואני מחבקת אותם, אותה, בחזרה בשמחה והתרגשות גדולה ממלאת אותי ומבטיחה שיהיה לי טוב. 

"את באמת פה בשבילי?" אני שואלת אותה בלחש.

"אני פה בשביל מי שרואה אותי" אני שומעת מיליון קולות נשיים ענוגים עונים לי.

הם מזכירים לי את הקול שלי.

"ומה עם מי שיכול להגיע אלייך?"

"איתו אני יכולה לדבר".

"את בודדה שם?"

"לפעמים. אבל יש לי הרבה צבעים והם איתי. ולפעמים מופיעות אחיותיי איתי".

"למה אתן מופיעות כה מעט?"

"אנחנו תמיד פה. קצת תלויות במיים ובאור כדי להיראות, אבל אנחנו תמיד פה."

"הלוואי הייתי יכולה להישאר איתך לנצח".

"לא." היא אומרת ברכות.  "אני מקומי בשמיים ואת מקומך על האדמה."

"אבל יש לי כנפיים!"

"תתחדשי! אבל תזכרי – לא בעופך תשכילי לעוף".

"אני לא מבינה מה זה אומר!"

"אל תדאגי, את תביני. תעופי לך קצת, תבלי בשמיים, תנצלי אותן. אחר כך תחזרי לקרקע".

"אני לא רוצה לחזור. אני לא רוצה להיות בודדה יותר".

אני בוכה. שוב אני בוכה.

הם מחבקים אותי, שלל הצבעים.

"תישארי איתי קצת. אחר כך תחזרי לחוף ותיפרדי ממנו. הגיע הזמן להיפרד ממנו. תמצאי לך חוף אחר. את תרגישי יותר טוב אחר כך, אני מבטיחה".

"אני לא יודעת אם אני יכולה" אני מתייפחת.

"בטח שאת יכולה. את לא צריכה אותי כדי לדעת".

"אני צריכה אותך שתזכירי לי".

"אני מבטיחה. אני אזכיר לך." 

היא מניחה לסיים את בכיי בשקט מנחם, זוהרת מסביבי. אני מושיטה אצבעות עדינות ונוגעת בה, הצבעים שבה מלטפים אותן. אני נפרדת ממנה לשלום וחוזרת ארצה.  היא מהדהדת לי בדרכי.

אני מכוונת עצמי אל החוף הדרומי יותר, ובדרך שחף בוהק תר את המים, אני צופה בו מלמעלה, מנמיכה עוף אליו, והוא צולל היישר אל תוך המים, ופוף! נבלע. הוא קם מן המים לאחר רגע וממשיך בסיוריו רעב קצת פחות.

אני שוב בחוף, נחתתי יותר דרומה ואני מפגישה את רגליי עם החול הצונן בנגיעה רכה, והולכת, אוספת את כנפיי תוך כדי.