תוגת בין ערביים של ערב חג

יש מעט מדי ימי חסד בעיר הזאת. רב הזמן רועש פה, אין חנייה, הכל פתוח שזה נוח אבל אין רגע של נחת או שלווה, הכל בתנועה ובתזוזה מתמדת. מרב תנועה כבר אי אפשר לעצור לרגע, לחשוב, להקשיב.

פעם, לפני הרבה שנים, כל יום שישי ב- 3 משהו באוויר היה משתנה. שלווה היתה נופלת על העיר לכמה שעות, מקומות החנייה היו מתרוקנים, אנשים היו חוזרים למשפחות הקצה שלהם מחוץ לעיר והעיר היתה חוזרת לתושביה. או אז היתה נופלת על העיר תוגה קסומה. שקט – שלווה – נחת. אלו היו שעות האיכות שלי עם עצמי. שעות שבהם יכולתי לסדר את מחשבותי ואף לשמוע אותם.

אלא שהימים חולפים – שנה עוברת, ותרבות הצריכה על הכל משתלטת. היום חנויות פתוחות עד קצה גבול היכולת, כמעט כמו בימי חול ואף יותר. ימי שישי לאט לאט הופכים להיות ימים רגילים. והתוגה – זו מוצאת את עצמה מרוכזת בכמה ימים ספציפים מאוד בשנה. ערב הסדר השנה – התגלה כאחד מהם.

בערב הסדר האחרון הלכתי ברחוב בשעת בין ערביים ואווירה מוזרה אבל מוכרת השתלטה על הרחוב. הכל פתאום נראה נעים יותר ושפוי יותר. כל החנויות היו סגורות. כל החניות היו פניות וכל המרפסות היו פתוחות. רגע של חסד, של שקט, של שלווה אמיתית שכבר לא ניתן למצוא. ואני הייתי מאושר, אבל גם עצוב. מאושר כי באמת היה נחמד. ממש נחמד. ועצוב כי זה כבר לא כל שבוע אלא פעם ב... ושאלתי את עצמי בתיסכול - למה זה כבר לא ככה? הרי זה באמת נעים, באמת נחמד, מה, רק אני מרגיש את זה? לא חייבים כל הזמן לקנות. לא חייבים כל הזמן לצרוך. אפשר וצריך לקחת נשימה מדי פעם, לעצור את המרוץ המטורף ולהתבונן בחיים. כי אחרי הכל – החיים יפים.