אין יותר מייאש ומתסכל מלהילחם על משהו ששייך לך או שאמור היה להיות שלך, אם מדובר באדם אז על אחת כמה וכמה, אבל כשמדובר בגבר של חייך, זה כמעט בלתי נסבל. אני זוכרת אותנו עולים במעלה המדרגות של הבניין התל אביבי המעופש ברחוב יהודה המכבי, הוא גורר, אני נגררת, מחזיקה חזק ביד הכי שזופה וגדולה בעולם, כל כך חזק, רק כדי שלא תחליק ותיעלם כאילו מעולם לא היתה. הוא מבטיח: “אל תדאגי את תאהבי אותה". אנחנו מגיעים לקומה השלישית, ומשהו בי, כבר קצת מוכן לכך שאת הדרך חזרה למטה, במורד המדרגות, אני אעשה כשעולמי המושלם וליבי הקטנטן מנופצים למיליון חתיכות מקרוסקופיות. ילדה בת שמונה ואבא שלה, או כמו שלא חסך ממני ואמר: “ איש שעשה המון שטויות והשפרצה אחת איכותית במיוחד" עומדים מול דלת גבוהה וחומה. כשהיא נפתחת אני רואה מולה אישה ומבין שתי רגליה החטובות מציצה פטרייה בלונדינית בגובה חמציץ, חמושה בפיג'מת רגליות צהובה של שנות השמונים ובאשכול ענבים. "תכירי.. אח שלך...", הוא אמר, "וזאת האשה שלי". את המבט ההמום שלי באותם הרגעים היה קשה מאוד להסתיר ובכל זאת איש לא ראה. היד הגדולה החזקה והשזופה, אט אט החליקה מטה את ידי הקטנה ואת מקומה מילאו אישה וילד, ואשכול ענבים. הפעם הראשונה, ההכרזה הראשונה על מלחמת ההישרדות הבלתי נגמרת שלי, החלה שם, אל מול אותה דלת חומה. הוא אמר שאמא בגדה בו קודם והיא אמרה שהוא, ואני בלב ידעתי את האמת העגומה. הוא ככל הנראה בגד קודם, אולי כי הוא הרגיש פגוע ואולי פשוט נמאס לו לחיות בתוך מקרר. ילדים מבינים הכל, הם רואים הכל ויודעים הכל, וכך, למרות שעל פניו הכל נראה כשורה...מבין השורות הצרות צצו להן ועלו מילים, שרק אני ראיתי ושמעתי. באותה התקופה לפני שהכל התפוצץ, ההינו קמים ביחד כל בוקר. חביתה, קוקיות ולגן. ביצה קשה, קוקיות ולגן. תמיד אני והוא, הוא ואני ואינטימיות חשוכה של שש לפנות בוקר, אמא שלי ישנה שנת יופי נעימה בחדר השינה קומה מעלינו, ואנחנו למטה, מבשלים וצוחקים. אידיליה. ויום אחד, פוף, ככה, כאילו נפער איזה בור עצום מתחת לכיור ששאב אותו לביוב ומכל הבונדינג הרומנטי הזה נשאר רק החושך, שלימים עשה הסבה מקצועית לפחד גדול ולחרדת נטישה. זה כבר היה ברור לכולם, אפילו השכנים לא היו צריכים לנחש, הוא עזב את הבית, המכונית נעלמה מהחניה ועשבים שוטים וגבוהים מאוד מלאו את הגינה הקטנה. מדי פעם בערבים הוא עוד היה חוזר הביתה להצגונת קצרצה עד שאכנס למיטה. “מה תרצי שאקנה לך מחר?” היה שואל אותי בכל אחד מאותם ערבים מעטים שבהם עוד היה מגיע. “ נמר, סקטים, וווקי טוקי, טוב?” טוב. היה עונה לי בחיוך רחב ומתנצל ובערב שלמחרת מתייצב עם החבילות. היה לו כבר בית אחר ואשה בהריון שחיכתה לו, בסודי סודות כמובן,ולמרות הכל הוא היה חוזר כל ערב כדי להבטיח לי נחיתה רכה ככל האפשר. הימים האלה חלפו, העזיבה הושלמה והתפקיד שלי בכל הסיפור הזה היה להגיע אליו פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני לבית המעופש ביהודה המכבי. המשך יבוא... |