נמנעתי מלכתוב באופן מפורט את דעתי על רשימת המועמדים לאוסקר שפורסמה בשבוע שעבר. זה נובע בעיקר ממחסור בזמן פנוי, אבל גם מכך שאין לי יותר מדי מה לחדש. כן, "הערת שוליים" מועמד ו"פרידה" האיראני הוא פייבוריט בקטגוריית הסרט בשפה זרה. כמו בכל שנה, יזכה הסרט היותר נגיש ודמוי-הוליוודי, כך ש"במחשכים" הפולני הוא זוכה לא פחות סביר משני אלה. כן, "קרוב להפליא ורועש להחריד" השיג איכשהו מספיק קולות בשביל להיות בין תשעת המועמדים לסרט הטוב ביותר, זאת למרות שהוא נחשב סרט הרבה פחות טוב מרבים מאלה שלא נכנסו לתשיעיה. על כך אפשר לכתוב פוסט נפרד ואני מניח שגם אעשה זאת.

לצערי, לחץ שנובע מעבודה ומהחיים האמיתיים, מונע ממני לכתוב את כל מה שאני רוצה. על כן, במקום פוסט אחד שמנתח ומקטר על רשימת המועמדים לאוסקר, אעלה לאורך החודש הקרוב מספר פוסטים שכל אחד מהם יעסוק בנקודה שנראה לי ששווה להתעכב עליה. המרוץ מתנהל בצורה דומה לשנים קודמות, מה שמאפשר להתמקד בנושאים יותר פרטניים במקום להתפלץ מכך שסרט שאהבתי לא מועמד, או שהאקדמיה ממש לא עוזרת להפיג את הטענות שהיא שמרנית יתר על המידה בבחירות שלה. דברים אחרים שקרו השבוע:

- מישל האזאנאביצוס קטף את פרס גילדת הבמאים על "הארטיסט". מכיוון שזוכה הגילדה כמעט תמיד זוכה גם באוסקר ומכיוון שפרס הבמאי הטוב ביותר ניתן לרוב על בימוי הסרט הטוב ביותר, הסיכויים של הארטיסט לזכות נראים טובים מתמיד. בשישים ומשהו שנות קיומו של פרס גילדת הבמאים, רק 6 פעמים לא הייתה חפיפה בינו לבין האוסקר בקטגוריית הבימוי. שני הפרסים האלה קשורים זה בזה באופן שלא קיים בין האוסקר לבין שום פרס אחר. כמובן שעדיין תתכן הפתעה, לא חשוב עד כמה המרוץ נראה סגור. תמיד אפשרי שבמאי מסוים זכה בזכות פער של קולות בודדים שדווקא הם לא של מצביעי אוסקר. אפילו קרה פעמיים שהזוכה כלל לא היה מועמד לאוסקר, אבל השנה כבר ידוע שלא זה המצב. לצד הזכיה בפרס גילדת המפיקים בשבוע שעבר, "הארטיסט" הוא כרגע פייבוריט מובהק. סרטים כמו "הוגו" ו"היורשים" עדיין מהווים איום מסוים, אבל הרבה פחות מבעבר. בכל מקרה, על סמך נסיון העבר, כל זוכה באוסקר לבימוי שאינו צרפתי ששם משפחתו נשמע כמו תרופה הומאופתית, יהיה בגדר הפתעה.

- עדיין, "הארטיסט" לא יסחוף את כל עונת הפרסים. גילדת השחקנים חלקה את פרסיה ופרס האנסמבל הטוב ביותר הוענק ל"העזרה". לא מפתיע במיוחד, אולם פוגע באופן ברור בהגמוניה של הארטיסט. פרס האנסמבל אינו מקבילה ישירה לפרס הסרט הטוב ביותר בטקסים אחרים, אולם הוא מעיד לאיזה סרט השחקנים, שהם הענף בעל היצוג הגדול ביותר באקדמיה, מפנים את חיבתם. ז'ן דוז'רדין, כוכב הארטיסט, אמנם זכה בפרס לשחקן הראשי הטוב ביותר, אולם העזרה הגיב וקטף גם את פרסי השחקנית הראשית (ויולה דיוויס) ושחקנית המשנה (אוקטביה ספנסר). השתיים, כמו דוז'רדין, מועמדות לאוסקר וגם צפויות לזכות בו. בכלל, השחקנים שזוכים בפרס הגילדה על השגים אינדבידואליסטיים נוטים לזכות גם באוסקר, מה שלא בהכרח נכון לגבי פרס האנסמבל. אלה חדשות טובות גם לכריסטופר פלאמר, שזכה בפרס הגילדה לשחקן המשנה הטוב ביותר, על "בגינרס".

אז להארטיסט יש את תמיכת המפיקים והבמאים, בעוד העזרה זוכה לאהדת השחקנים. באוסקר, לא נראה שקיימת בכלל תחרות בין השניים. הארטיסט מועמד לעשרה פרסים, כולל הבימוי והתסריט הטובים ביותר, בעוד העזרה מסתפק בארבע מועמדויות, שלוש מהן על משחק. זה רק מוציא את גילדת התסריטאים, הבאה לחלק את פרסיה, עוד פחות רלוונטית. אצלה העזרה מועמד, אבל הארטיסט לא כשיר בגלל סעיף טכני. אז בעוד הגילדות האחרות מלמדות על מצבו השפיר של הארטיסט, התסריטאים אפילו לא רשאים להביע דעה בנושא, כי מישל האזאנאביצוס לא חבר איגוד.

השאלה שכן עולה היא האם הזכיה של העזרה מעידה על כך שצפוי להארטיסט קרב קשה יותר משנדמה לפני שבוע. האם יקרה מצב כמו עם "הר ברוקבק", שסחף את פרסי המבקרים והגילדות הגדולות, פרט לגילדת השחקנים. באותה שנה, השחקנים בחרו באנסמבל של "התרסקות" כטוב ביותר והוא המשיך והפך לאחד הזוכים המפתיעים בתולדות האוסקר. אני לא חושב שהעזרה במצב לגנוב את האוסקר מהארטיסט, אבל הוא עלול לקחת ממנו קולות קריטיים ולסייע לסרט אחר להפתיע.

- פסטיבל סאנדאנס נסגר השבוע, עם הכרזה על הזוכים. ביניהם נמצאים שני סרטים תעודיים תוצרת ישראל וכנהוג בפסטיבלים בינלאומיים, הם לא מוציאים את מדינת ישראל מי יודע מה. "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' (מסעות ג'יימס בארץ הקודש), העוסק בחוק הצבאי המופעל בשטחים מאז 1967, זכה בפרס לסרט תעודי בינלאומי באורך מלא. "5 מצלמות שבורות" זיכה את עימאד בורנאט וגיא דווידי בפרס על בימוי סרט תעודי בינלאומי. הסרט מציג את המאבק נגד בניית גדר ההפרדה, מנקודת מבטו של בורנאט, פלסטיני החי בסמוך לתווי הגדר. נכון ששני הסרטים לא מעבירים מסר ציוני מובהק וששניהם זכו כנראה כי בעולם מזדהים יותר עם כפריים עניים מאשר עם כוחות הבטחון. עדיין, אלה סרטים שנוצרו בידי במאים מכאן והם עושים הרבה כבוד בעולם, אולי לא לממשלת ישראל, אבל כן לתושביה.

בכל מקרה, לא הסרטים האלה הם הזוכים שנצטרך לשים לב אליהם בשנה הקרובה. אף על פי שהוא מנותק לחלוטין מהוליווד ושזוכיו נבחרים בשיטה שונה לחלוטין, על סמך אמות מידה שונות לחלוטין, סאנדאנס הוא מקורם של לא מעט סרטים המועמדים לאוסקר בשנה שלאחר מכן. השנה, אין לו את היצוג המסורתי. אף אחד ממועמדי השנה שעברה אינו מועמד לאוסקר, או לכל פרס אחר מטעם התעשיה. זאת לאחר נוכחות מורגשת של סרטים כמו "פרשס", "קר עד העצם", "ממלכת החיות" ו"בלו ולנטיין" בשנתיים האחרונות. אפשר רק לקוות שחלק מהסרטים שהוצגו בפסטיבל השנה, באמת ימצאו את דרכם לתודעה ולא יעלמו בשל שיקולי הפצה.

השנה, הוענק פרס חבר השופטים לסרט הטוב ביותר ל"חיות הדרום הפראי" של בן זייטלין. הסרט, שבמרכזו ילדה בת שש המתכוננת לסוף העולם, זכה לתגובות נלהבות ובהחלט סביר שעוד נשמע עליו, גם אם לא בהקשר אוסקרי, אז בוודאי בקרב פרסי המבקרים.  את פרס אהוב הקהל בסאנדאנס, קטף "The Surrogate" שכתב וביים בן לוין. אף על פי שהקריירה של לוין מתפרשת על פני כמעט ארבעה עשורים, אין באמתחתו אף סרט קודם שזכה לתגובות כה חיוביות. אולי זה קשור לכך שבתפקיד הראשי משחק ג'ון הוקס, שהופיע גם ב"קר עד העצם" ו"מרתה מרסי מיי מרלין", שזכו לתשואות בפסטיבלים קודמים. בסרט הזה, הוקס מגלם אדם המחובר לריאת ברזל ומבקש לאבד את בתוליו. אין ספק שמדובר בקונספט מעניין, אני מקווה שעוד נשמע עליו.

- בדרך כלל, יום לפני ההכרזה על המועמדים לאוסקר, מוכרזים המועמדים לראזי – הפרס הגדול של הסרטים הגרועים. זה הטקס האחד בו אף אדם אינו רוצה ששמו יוזכר כמועמד ובטח שלא כזוכה. זה האנטי-אוסקר, הטקס שלא מחפש לעשות כבוד, אלא להפך, לנזוף במי שהוא מוצא לראוי על אחריותם לסרטים איומים ובלתי ניתנים לצפיה. מצד שני, מי שיזכה יצטרף לרשימה מכובדת של אישים, בהם מדונה, סילבסטר סטאלון, קווין קוסטנר, אדי מרפי וצ'רלטון הסטון. כולם זכו בכבוד המפוקפק בשלב כזה או אחר בשל בחירות קריירה לא מוצלחות, או סתם כי המצביעים לא אוהבים אותם.

זו אולי הבעיה הגדולה של הראזי. נראה שהם מצביעים פעמים רבות על סמך חוסר חיבה לאדם מסוים ולא על סמך כמה הסרט גרוע באמת. כמו שהאוסקר לא מוענק לסרט שהוא באמת הטוב מכולם, גם הראזי מוענק בעיקר לסרטים ולאישים שנמאסו על המצביעים. מן הסתם, רוב הזוכים אינם טורחים להגיע, אולם ארבעה אנשים כבדו את הטקס בנוכחותם לאורך ההיסטוריה. הראשון היה פול ורהובן, שסרטו "נערות שעשועים" נבחר לסרט הגרוע של השנה. כמה שנים לאחר מכן, טום גרין הופיע ואף הביא שטיח משלו לצעוד עליו, כשזכה על "אחי, איך דפקו אותך!". שני אלה עוד התאימו לאווירה הבזויה של הטקס, אולם מי ששברה את החוקים הייתה האלי ברי. כשהופיעה לטקס לקבל את פרס השחקנית הגרועה ביותר על "אישה חתול", כבר הייתה כוכבת גדולה וזוכת אוסקר מדופלמת. ההופעה שלה, בניגוד לשני הראשונים, קצת שבשה את הקלילות המאפיינת את הראזי, מכיוון שכעת אפילו זוכי אוסקר נוצצים מכירים בקיומו. שיא הבלבול היה לפני שנתיים, כאשר סנדרה בולוק זכתה בתוך 48 שעות גם בראזי על "הכל אודות סטיב" וגם באוסקר על "הזדמנות שניה" והגיעה לקבל את שני הפרסים. היא הביאה לטקס הראזי עותקים של "הכל אודות סטיב", כעקיצה לכך שהמצביעים לא באמת טורחים לראות את הסרטים בהם הם בוחרים. אני חושב שאפשר לומר את אותו דבר גם לגבי כל מי שהצביע ל"הזדמנות שניה" באוסקר. סנדרה בולוק התבקשה להחזיר את פרס הראזי בו זכתה, מאחר והיא לקחה איתה פרס אמיתי ולא את אחד החיקויים ששמורים לזוכים שלמעשה טורחים להגיע.

השנה, נדחה פרס הראזי באופן לא צפוי. במקום יום לפני ההכרזה על המועמדים לאוסקר, יוכרזו המועמדים לפרס ב-25 בפברואר, יום לפני טקס האוסקר עצמו. הזוכים יוכרזו ב-1 באפריל, תאריך ראוי בהחלט.