נורית גלרון.

באמצע החורף והסגריריות, הוצאתי את דיסק האוסף שלה, והאזנתי.

לנורית גלרון יש את הכשרון לבחור שירים מלנכוליים במיוחד, תבשילים קודרים, שנרקחו במיוחד לימים סגריריים כמו אלו שעוטפים אותנו כרגע. והשיר הזה, נדמה לי, הוא שיר צדדי, לא ידוע, אבל לי, הוא תמיד נשמע מוכר, כאילו "ידעתי" אותו פעם, כאילו התנגן ברקע בשנות הילדות שלי, שנים בהן לתמונות בצבע היה גוון משלהן. אולי מהרדיו. כי את אוסף התקליטים שלנו בבית הכרתי היטב, ותקליט של גלרון לא היה ביניהם. אז חוץ מהעובדה שהמילים של השיר מדברות על געגוע באופן ישיר, המנגינה, במנותק מהמילים, גורמת לי בעקיפין לצביטת געגועים בלב, כיסופים למשהו בלתי מוחשי, ובלתי מושג, משהו שידעתי פעם, ונשאר רק הֵד שלו היום.

מילים: רונית וייס ברקוביץ

לחן: יעל גרמן

עיבוד: מתי כספי

רשום בדיסק על השיר הזה, ששלושתן - נורית רונית ויעל - למדו יחד באוניברסיטה, וכל אחת, בדרכה, הגשימה את האמנית שבה.