כותרות TheMarker >
    ';

    מדד החשד: חתול ועכבר בבית-הספר

    17 תגובות   יום שלישי, 31/1/12, 14:17

    מילת המפתח בחינוך הפיני המשובח היא, כפי ששמענו הרבה לאחרונה – "אמון". הוא מתקיים אצל הפינים בין כל הדרגים: שר החינוך, מנהלים ומורים, תלמידים ומשפחותיהם והציבור כולו. מה שנובע מן האמון הוא, שהם נותנים מעט הוראות זה לזה. לכל הגורמים – גם לתלמידים – יש הרבה אוטונומיה, וכמעט שאין מבחנים, כולל בסוף התיכון.


    אצלנו, כיון שאיש אינו נותן אמון באיש, יש גודש רב של הנחיות הבאות מלמעלה: 17 בחינות בגרות; בחינות מיצ"ב בכיתות ב', ה' ו-ח'; בחינות בינלאומיות שהמשרד מכין לכבודם בקפדנות את התלמידים; ותכנית ליבה עם בערך 13 מקצועות שונים שנלמדים מדי שבוע (חובה!) החל מכיתה ג' ועד י"ב.


    אבל הצורך האובססיבי להנחות את המערכת – כי לא סומכים עליה – רק מתחיל. לשם הוודאות שבתי-הספר אכן עושים את המוטל עליהם פותחה עכשיו תוכנה בשם מתנ"ה (מארז תכנון והיערכות) שכל המנהלים חייבים למלא ולהגיש למפקחים. אם לא, הם נקראים לסדר. כתב-העת המצויין "הד החינוך" מביא לנו בגיליונו האחרון את עמדת המשרד: "מתוך ההדים והמשובים של מנהלים ומפקחים עולה, שהמארז חוסך זמן יקר לכל עובדי המשרד, מסייע בתכנון מוקדם, ומייעל את תהליכי התיאום והעבודה השוטפת".


    האם עולה מכאן דמותו של מנהל בעל "ראש גדול"?  ודאי שלא. החשד העמוק והצורך להשגיח בשבע עיניים מגיח מכל עבר. בכדי לפקח על מורות התלמידים בכיתות א' (אל"ף!) הכניסו להן  את "מבדק שמונה המשימות", מבחן סטנדרטי שבו הן מוכרחות להעמיד את כלל הילדים הקטנים, שחלקם לחוצים ומבוהלים ממנו כצפוי מאד.


    נעבור ל"טוהר הבחינות". הביטוי הזה מייצג לכאורה איזה ערך נעלה, שמערכת החינוך מנסה להטיל על תלמידיה, אבל מבט קצר מראה, שה"טוהר" הוא דרישה לבצע את הבחינה לבד, ללא עבודת צוות. אם כך פעלת – יצאת "נקי כפיים" ו"אדם מוסרי". התלמידים כמובן רואים זאת אחרת, לכן יש לשמור על הבחינות בכספת, ולהשגיח על התלמידים היטב בכדי למנוע העתקות. חתולים ועכברים.


    ועדיין לא סיימנו. בימים אלה מכניסים לבתי-הספר שעוני נוכחות. אם חשב מישהו על גמישות-מה בסדרי עבודת המורים – למשל: אם אין למורה פינת עבודה מתאימה והוא התפנה ממשימותיו בבית-הספר, אולי יוכל לנסוע הביתה להשלים שם את עבודתו – בא שעון הנוכחות שעובד רק בין השעות 8:00 עד 16:00 ועושה סדר. אם תגיע לפני שמונה הוא לא יחשיב לך זאת וגם אם תעזוב אחרי ארבע; אבל אם תעזוב ב-15:00 הוא יעשה את מלאכתו נאמנה והלכה שעת משכורת.


    לקראת סיום נזכיר מילוי טפסים אינסופי: "כמו כל מערכת גדולה שיש לה מטרות ויעדים ברורים, תשומות שיש לנהל ביעילות ותפוקות מצופות, גם במערכת החינוך יש טפסים" מסביר המשרד. ולבסוף ב"מדד החשד": בחוזר מנכ"ל מן הזמן האחרון אוסר המשרד על קשר מורה-תלמיד ברשת החברתית, במקום לעודדו.


    אצל הפינים האמון הוא מרכזי מאד, ואילו אצלנו הוא כלל אינו נזכר כגורם בחינוך. עד שלא תינתן מידה רבה מאד של אוטונומיה בית-ספרית נמשיך לדשדש בנתיבי החשד, והמערכת תלך ותתרחק מתפקידה כגורם מחנך ראוי – בעשור השני של המאה ה-21.

    דרג את התוכן:

      תגובות (17)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/2/12 11:41:

       

       

      ראו מה זה מורה טוב: 

       

       

              "היכן את עובדת?"

       

              "בבית-הספר סדברי-ואלי."

       

              "מה את עושה?"

       

              "כלום."

       

              ל א   לעשות מאומה בסדברי-ואלי דורש המון אנרגיה ומשמעת, והרבה שנות ניסיון.  אני משתפרת בזה משנה לשנה, ומשעשע אותי לראות כיצד אני ואחרים נאבקים בסכסוך הפנימי הבלתי נמנע המתעורר בנו. הסכסוך הוא בין הרצון לעשות דברים למען אנשים, להעביר להם  את הידע שלך ואת הבינה שקשה כל כך היה לרכשם, לבין ההכרה שילדים חייבים ללמוד בכוחות עצמם ובקצב שלהם. השימוש  בנו  מוכתב על ידי רצונותיהם, לא על ידי רצונותינו. עלינו  להיות שם כאשר אנו מתבקשים להיות שם, ולא כאשר אנחנו מחליטים שעלינו להיות שם.

       

              ל ל מ ד, להפיח השראה, ולייעץ, הן כולן פעילויות טבעיות שנראה כי מבוגרים מכל התרבויות והמקומות עוסקים בהן מסביב לילדים. בלי פעילויות אלו, על כל דור היה להמציא הכל מחדש, החל מהגלגל וכלה בעשרת הדיברות, מעבודות המתכת ועד החקלאות. בני-אנוש   מעבירים את הידע שלהם לצעירים מדור לדור, בבית, בקהילה, בעבודה -- וכביכול בבית-הספר.  לצערנו ככל שבתי-הספר מתאמצים ומשתדלים  להעניק הדרכה יחידנית לתלמידיהם, יותר נזק  הם גורמים לילדים. הצהרה זו דורשת הסבר, היות והיא סותרת לכאורה את מה שזה עתה אמרתי, היינו, שמבוגרים תמיד עוזרים לילדים ללמוד כיצד להיכנס לעולם ולהיות לתועלת בו.  מה שאני למדתי, בצורה איטית מאד ומכאיבה במשך השנים, שילדים מקבלים החלטות  חיוניות  בעצמם בדרכים שאין באפשרותם של המבוגרים לחזותן מראש או אפילו לדמיינן.

       

              ח ש ו ב  על העובדה הפשוטה שבבית-הספר סדברי-ואלי, תלמידים רבים מחליטים להתמודד עם אלגברה ולא בגלל שעליהם לדעת אלגברה, או בגלל שזה מעניין אותם, אלא בגלל שהם מתקשים בזה, זה משעמם, והם גרועים  בזה. הם חשים צורך להתגבר על פחדם, על הרגשתם שהם אינם מתאימים, על העדר משמעת אצלם. פעם אחר פעם, תלמידים שקיבלו  החלטה זו משיגים מטרתם המוצהרת  ועושים  צעד ענק בבניית האני שלהם, ביטחונם, ואופיים.

       

              א ז  מדוע זה לא קורה כאשר כל הילדים נדרשים או מעודדים ללמוד אלגברה בבית-הספר התיכון? התשובה היא פשוטה. על מנת לגבור על משוכה פסיכולוגית כלשהי עלינו להיות מוכנים לקחת על עצמנו התחייבות אישית מסוימת. מצב נפשי כזה מושג רק אחרי ֶהתבוננות  אינטנסיבית וניתוח עצמי, ולא יכול להיות מוכתב על ידי אחרים ולא ניתן  ליצור  אותו  עבור  קבוצה. כל מקרה הוא מאבק אישי וכאשר הוא מצליח זה ניצחון אישי. מורים יכולים לסייע רק כאשר הם מתבקשים לעשות כן, ותרומתם לתהליך היא קטנה לעומת העבודה שהתלמיד משקיע.

       

              ק ל  לתפוש את המקרה של אלגברה. למרות שהוא לא כל כך מאיר עיניים כמו אותן שתי דוגמאות שעלו לאחרונה בהגנה על תזות: נערה אחת שהייתי מאד קרובה אליה ושבקלות יכולתי להשלות את עצמי במחשבה ש"הדרכתיה" גרמה לי להלם אמיתי כאשר בניגוד  ל"בינתי" מצאה יותר תועלת להשתמש בזמנה בבית-הספר בלהתרכז ביצירת קשר חברתי וארגון מסיבות ריקודים במקום ללטש את כישורי הכתיבה שיהיו נחוצים לה במקצוע  שבחרה כעיתונאית. לא היה עולה על דעתו של איש מהמבוגרים המעורבים בחינוך של התלמידה המסוימת הזאת לייעץ או להציע לה את דרך הפעולה שהיא כל כך בחכמה בחרה לעצמה, מודרכת על ידי הידע הפנימי והאינסטינקטים שלה בלבד. היו לה בהתחלה בעיות שהיא הבחינה בהן בבירור, ואז היא עברה לפותרן בדרכים יצירתיות ואישיות. בהתעסקותה הישירה עם אנשים במקום להתבונן בהם מהצד, היא למדה יותר על האנשים וכתוצאה מכך השיגה יותר עומק והבנה פנימית שבבוא הזמן הביאו אותה לכתיבה משופרת. האם תרגילי כתיבה בשעורי אנגלית היו מאפשרים לה להשיג זאת טוב יותר? אני מסופקת.

       

              א ו  מה בנוגע לנערה שאהבה לקרוא ואיבדה את אהבת הקריאה אחרי זמן מה של שהייה בביה"ס סדברי-ואלי? במשך זמן ממושך היא הרגישה שאיבדה את שאיפתה, תבונתה, ואהבתה ללמוד כי כל מה שעשתה היה לשחק בחוץ. אחרי שנים רבות היא הבחינה שהיא קברה  את עצמה בספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם החיצון. רק אחרי  שהיא הייתה מסוגלת להתגבר על בעיותיה החברתיות, ורק אחרי שהיא למדה ליהנות מהפעילות בחוץ ומפעילות גופנית, רק אז היא חזרה לספריה האהובים. עכשיו הם לא בריחה, אלא חלון לידע ולחוויות חדשות. האם אני או מורה אחר היינו יודעים כיצד להדריך אותה באותה תבונה כמו שהיא הדריכה את עצמה? חושבתני שלא.

       

              ת ו ך   כדי כתיבה זו נזכרתי בדוגמה נוספת מלפני שנים רבות. היא מדגימה כיצד סוג העידוד החיובי וההעשרהֶ המקובלים יכולים להביא לתוצאות הפוכות ומאד מגבילות. התלמידֶ נשוא הדוגמה היה כמובן חכם, חרוץ  ולמדן. כל בחינה בראשיתֶ חייו הייתה מראה אותו כבעל כשרון רב במתמטיקה. מה שבעצם הוא עשה בעיקר בעשר שנות שהותו בביה"ס סדברי-ואלי היה להשתתף בספורט, לקרוא ספרות, ויותר מאוחר בשנות העשרה בחייו, לנגן מוסיקה קלאסית בפסנתר. הוא למד אלגברה, לרוב בעצמו אולם כנראה שהקדיש מעט מזמנו למתמטיקה. כעת, בגיל עשרים וארבע, הוא בוגר במתמטיקה מופשטת ומצליח מאד, באחת האוניברסיטאות הכי טובות. צמרמורות עוברות בי לחשוב מה היה קורה איתו לו היינו "עוזרים" לו  במשך שנותיו פה לצבור ידע במתמטיקה, על חשבון הפעילויות שהוא בחר להעדיף. האם  היה  לו כילד קטן, הכוח הפנימי לעמוד בפני שבחנו וחנופתנו ולעמוד על דעתו לקרוא ספרים, להתבטל בספורט  ולנגן  מוסיקה? או היה בוחר באופציה להיות "תלמיד מצטיין" במתמטיקה ובמדע והיה מתבגר עם המשאלה הבלתי מסופקת לדעת בתחומים אחרים? או היה מנסה לעשות הכל?  ובאיזה מחיר?

       

              כ ע ז ר   ש כ נ ג ד  לדוגמה  הקודמת ברצוני להביא מקרה אחר אשר מאיר עוד היבט של גישתנו.  לפני שנים מספר, נערה בשנות העשרה שלה שהייתה תלמידה בביה"ס סדברי-ואלי מאז היותה בת חמש, אמרה לי במידה מסוימת של כעס שהיא בזבזה שנתיים ולא למדה  כלום.  אני לא הייתי תמימת דעים עם הערכת עצמה, אולם לא רציתי להתווכח עמה, לכן, רק אמרתי, "אם למדת כמה רע זה לבזבז זמן, אז לא יכולת ללמוד שעור טוב יותר כה מוקדם בחייך, שעור שיהיה לך יקר ערך לכל ימי חייך". תשובה זו הרגיעה אותה, ואני מאמינה שהיא דוגמה טובה לערך שיש לאפשר לצעירים לעשות טעויות וללמוד מהן, במקום לכוון את חייהם במאמץ למנוע טעויות.

       

              מ ד ו ע   שלא נאפשר לכל בן-אדם להחליט בעצמו כיצד להשתמש בזמנו? זה היה מגדיל את הסיכויים שהאנשים יגדלו כאשר הם ממלאים את הצרכים החינוכיים הייחודיים של עצמם מבלי שאנחנו המבוגרים נבלבל אותם, שהרי לא יכולנו לעולם לדעת מספיק או להיות מספיק נבונים על מנת לייעץ להם כיאות.

       

              ל כ ן   אני  מלמדת  את  עצמי לא לעשות מאומה, וככל שיותר  מסוגלת אני לעשות זאת, עבודתי יותר טובה. נא לא להסיק את המסקנה שהצוות הוא מיותר. יכולת לומר לעצמך שהילדים כמעט מנהלים את בית-הספר בעצמם, אז מדוע להחזיק צוות גדול כזה, רק בשביל לשבת ולא  לעשות כלום. האמת היא שבית-הספר והתלמידים זקוקים לנו. אנחנו שם על מנת להשגיח ולהזין את בית-הספר כמוסד ואת התלמידים והיחידים.

       

              ת ה ל י ך  ההכוונה העצמית, או לפרוץ את דרכך, באמת לחיות  את  חייך במקום להעביר את הזמן, הוא טבעי אך לא מובןֶ מאליו לילדים אשר גדלים בתרבות שלנו. בכדי להגיע למצב נפשי זה הם זקוקים לסביבה שהיא כמשפחה, בקנה-מידה יותר גדול מהמשפחה הבסיסית, אולם תומכת ובטוחה באותה מידה. הצוות, בהיותו קשוב ודואג ובו בזמן לא מכוון וכופה, מקנה לילדים את האומץ והתנופה להקשיב לאני הפנימי שלהם. הם יודעים שאנחנו מסוגלים כמו כל מבוגר להדריך אותם, אולם הסירוב שלנו לעשות כן הוא כלי חינוכי בשימוש פעיל על מנת ללמד אותם להאזין לסביבתם אולם להקשיב רק לעצמם, לא לאחרים אשר במקרה הטוב, יודעים רק מחצית מהעובדות עליהם.

       

              ה מ נ ע ו ת נ ו  מלומר לתלמידים מה לעשות אינה נתפשת על ידם כהעדר משהו, כריקנות.  להפך, זה כוח הדחיפה אשר מביא אותם לפרוץ את דרכם לא תחת ההדרכה שלנו אלא תחת דאגתנו התומכת. כי זה דורש עבודה ואומץ-לב לעשות מה שהם עושים למען עצמם  ובעצמם.  זה דבר שאינו ניתן לעשותו בחלל ריק של בידוד. זה דבר הצומח בקהילה חיה וסבוכה אשר הצוות מיצב ומנציח.

       

       

      ["האמנות לא לעשות מאומה - תפקידו של המורה בבית-הספר סדברי ואלי", מאת, חנה גרינברג, הניסיון של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. תרגום לעברית, זכויות הפרט.] 

       

      [ .The Art of Doing Nothing, by Hanna Greenberg, The Sudbury Valley School Experience ]

       

       

        2/2/12 15:14:

       

       

      מדוע החינוך בפינלנד עובד 

       

      "...אם אתה הולך לבית ספר פיני, ואתה אומר להם שמתימטיקה, קריאה ומדע הם הנושאים החשובים ביותר, הם יזרקו אותך מכל המדרגות, כי זאת לא הדרך שאנחנו מבינים את הלמידה..." 

       

      "...מה שמובן מאליו במערכת החינוך במדינה זו הוא שהאנשים מחוייבים ועסוקים בפיתרון בעיות, לא בלנצח בוויכוחים. התפישה שמישהו מהווה מכשול, הוא לא רלוונטית כאן. זה אפילו לא חלק מהשיחה. השיחה היא תמיד על כיצד אנחנו כולנו יחד יכולים לסייע לילדים..."   

       

      ''

      (וידאו 5:53)

       

      Why Education in Finland Works 

       

      AFT President Randi Weingarten visits schools in Finland to learn how they have ascended to the top in student achievement.   

       

       

       

      עדיין, בית הספר סדברי ואלי הוא יותר טוב: שם הילדים הם המרכז.    

       

      ''

      (וידאו 9:14)

       

       

        2/2/12 10:16:

      צטט: shabat shalom 2012-02-02 08:28:06

      צטט: שמעון מאיר 2012-02-01 18:38:37

      בטח אמון.

      אז למה הם לא עושים ילדים אם יש אצלם כל כך הרבה אמון?

       

      כי הם למדו מה קורה עם משפחות מרובות ילדים שמאמינות  אמון רב באלוהים.

      -----------------------------------------

      רגע'חת - אתה נגד פקוח במשרד החנוך, ובעד בקוח ובקרה (אמנם עצמית) על הילודה בפינלנד-שמיןלנד?

      אם כל כך טוב להם בפינלנד-שמיןלנד, והם מצאו נוסחאות לחיים טובים, אז מה הקשר בכלל לאלוהים?

      אם הכל טוב בפינלנד-שמין לנד, ויש להם את המתכון הסודי לחיים טובים - אין מניעה שיעשו ילדים. וזה לא סותר.

      אלא מאי? שברור שעם פחות ילדים יותר קל בחיים - אבל מקבלים אותה בהפוכה: האוכלוסין שם מזדקן ולא מצעיר, ובלי הצערה אין צמיחה.

      למקל הזה יש שתי קצוות, ואין ארוחות חינם.

      זה ממש כמו בבורסה - אי אפשר להוריד לבנקים את העמלות ובמקביל לצפות לתשואה במניות שלהם: או שאתה מרוויח במניות או שאתה מרוויח בצמצום העמלות. אין להרוויח גם בזה וגם בזה.

      אלא אם אתה קוסם מסוג מאג'ישאן. הבנת?

      כן, כן שבת שלום - אנחנו, כמו כל דבר שזז פה על הכדור של הקדוש ברוך הוא - מזדקנים.


      חוץ מזה אני לא מבין מה יש לאנשים שלא מאמינים באלוהים להתנשא על כאלה שכן מאמינים.

      למה, מי אתם בה-ביכללים? אתם ממש קטנים.

      לייבניץ, טיילור, אויילר, גאוס (וגם מיקי מאוס) - טובי המתמטיקאים של האנשות - כן האמינו באלוהים.

      ניוטון - ממש עבר את הגבול וממש העריץ איזה מרוקאי אחד, שעונה לשם רבנו משה בן מימון - הידוע בכנויו הרמב"ם.


      חוץ מזה, אני רואה משפחות חרדים עם אפילו 8 ילדים והם שמחים.

      אני מכיר אישית משפחות שהיגיעו ממרוקו, ומעת-דודים-במזרח, עם 10 ילדים !!!

      כל הילדים גדלו כאן בארץ, התחנו, גם התערבבו, עשו גם ילדים, עובדים, חיים, מתחתנים. מתאספים בשבתות וחגים - מאמינים באלוהים, בהחלט!, ישובים על שולחן שבת - םיוטי שבת נשמעים באון - שרים מחייכים ושמחים ומקיימים:

      ויין ישמח לבב אנוש, להצהיל פנים משמן, ולחם לבב אנוש יסעדו.

      איך אמר פעם אלון אולארצ'ק מלהקת כוורת - צא דחוף מהקוביה האשכנזית שלך, שקובעת מה נכון, ומה לא. העולם גדול. פעם שמענו ברדיו אותם שירים - היום שומעים מוסיקת עולם. התקדמנו מאז.


      ואחרי כל זה:

      אם בפינלנד-שמיןלנד יש אמון והכל טוב אז איך זה שהם לא עושים ילדים?

        2/2/12 08:28:

      צטט: שמעון מאיר 2012-02-01 18:38:37

      בטח אמון.

      אז למה הם לא עושים ילדים אם יש אצלם כל כך הרבה אמון?

       

      כי הם למדו מה קורה עם משפחות מרובות ילדים שמאמינות  אמון רב באלוהים.

        1/2/12 23:54:

       

       

      מהי משכילה? מה, אנחנו מאד חכמים?  

       

       

        1/2/12 19:59:

      פינלנד שמיל-לנד

      מי גאון של אמא: ישראל היא המדינה השנייה הכי משכילה ב-OECD

      שיעור בעלי ההשלכה העל-תיכונית בארץ הוא השני בקרב מדינות הכלכלה המפותחת, אך נרשמת האטה חדה בגידול שיעור זה

      מקור: http://www.themarker.com/wallstreet/1.1631506

       

       

      איפה אנחנו ואיפה פינלנד. שמין-לנד. לפלנד.

        1/2/12 19:10:

      צטט: דוקטורלאה 2012-02-01 19:02:15

      קראתי כמה שהשגתי על החינוך הפיני. כמה שקראתי יותר הבינותי שאי אפשר להעביר את הדגם הזה לישראל. מדובר על תכונות אישיות של האדם הפיני שאין להם זכר כאן. האמון של ההורים במערך החינוך, במורים, במנהלים, בתוכניות הלימוד. ההורים אינם מתערבים בנעשה בבית הספר. נראה למישהו שהורים ישראלים לא יתערבו במשהו? זו אגדה לילדים קטנים...נוסף על אמון המשפחות יש גם אמון בתוך בית הספר. כל זה אינו מתאים לנו. צריך למצוא שיטה ישראלית הלוקחת בחשבון את התכונות הישראליות. בניווט נכון הן אינן שליליות לגמרי.

      והוא אשר כתבתי:

      זה האופי של הפינים, וזה האופי שלנו - וטוב שכך.

      אני לא רוצה להיות דומה לפינים (לפחות לא בהכל).

      ושהם לא יהיו דומים לי - וטוב שכך.

      שכל אחד יהיה עצמו (חוץ מגיא רולניק - שמוזמן להיות כמו הפינים ו/או הפינלנדים. יועבר רולניק לגרינלנד ו/או לגרינדלנד או מה שזה).

      ואפרופו שעון נוכחות למורות/ים (שמעו נא המורים) - נראה למישהו שישראלי לא יתחמן בשעות?

      אז שהפינים יהיו פינים ו/או פינלנדים והישראלים יישארו תחמנים.

      סבר פלוצקר היה בפינלנד וכתב משם בממון שהם מסתכלים עלינו ומקנאים.

      וה בדיוק מה ששאלתי ולא קבלתי תשובה:

      אם יש אצלם כל כך הרבה אמון אז מדוע הם לא עושים ילדים?

      לפי פלוצקר הם מסתכלים על העתיד בדאגה. מה שאומר שצריך לקרוא את רולניק, בהחלט לקרוא אותו, אבל מומלץ במינון נמוך ועם קריאה בקרתית.

      אז למה באמת עם כל כך הרבה אמון הם לא עושים ילדים?

      היש קל מזה? לא.

        1/2/12 19:02:
      קראתי כמה שהשגתי על החינוך הפיני. כמה שקראתי יותר הבינותי שאי אפשר להעביר את הדגם הזה לישראל. מדובר על תכונות אישיות של האדם הפיני שאין להם זכר כאן. האמון של ההורים במערך החינוך, במורים, במנהלים, בתוכניות הלימוד. ההורים אינם מתערבים בנעשה בבית הספר. נראה למישהו שהורים ישראלים לא יתערבו במשהו? זו אגדה לילדים קטנים...נוסף על אמון המשפחות יש גם אמון בתוך בית הספר. כל זה אינו מתאים לנו. צריך למצוא שיטה ישראלית הלוקחת בחשבון את התכונות הישראליות. בניווט נכון הן אינן שליליות לגמרי.
        1/2/12 18:38:

      בטח אמון.

      אז למה הם לא עושים ילדים אם יש אצלם כל כך הרבה אמון?

       

        1/2/12 17:28:

      צטט: שמעון מאיר 2012-02-01 14:32:31

      אם אצל הפינים האמון הוא מרכזי מאוד - אז איך זה שהם בקושי מביאים ילדים לעולם?

      פינלנד, שמינלנד, גרידלנד - גם להם יש מה ללמוד מאיתנו.

      באופן כללי, אני לא כל כך בעד אופנות.

      מי שאחראי לאופנת פינלנד/הרעלת פינלד/מגפת פינלנד, שפרצה לאחרונה בארץ, הוא איש מוכשר בשם גיא רולניק והעיתון שהוא עורכו - דהמרקר. אז חשוב גם לא להגזים .

      לאור התיאורים של רולניק וחבריו - אם כל כך טוב בפינלנד/שמינלנד/גרינלנד אז איך זה שהאוכלוסיה שם לא מצעירה?

      לחילופין, אולי מרוב שכל כך טוב שם, כל אחד רוצה יותר מהטוב הזה אבל רק לאגו הצרוף של עצמו?

      כל האמור לעיל, לא אומר שאני חושב שמתנ"ה היא דבר טוב. ואולי כן.

      הפוסט הזה היה יוצא יותר טוב בלי פינלנד/שמינלנד/גרינלנד.

      זה האופי של הפינים, וזה האופי שלנו - וטוב שכך.

      אני לא רוצה להיות דומה לפינים (לפחות לא בהכל).

      אבל למה להלין על עודף היפראקטיביות במערכת החינוך, כשכל אחד כאן חושב שהוא יודע לנהל הכי טוב?

      מה יש להלין על עודף ניהול כאשר אצלנו האינטרנט חושף - עודף היפראקטיביות בבקרת?

       

      לא פינלנד היא הנושא.

      אלא האמון....

        1/2/12 14:32:

      אם אצל הפינים האמון הוא מרכזי מאוד - אז איך זה שהם בקושי מביאים ילדים לעולם?

      פינלנד, שמינלנד, גרידלנד - גם להם יש מה ללמוד מאיתנו.

      באופן כללי, אני לא כל כך בעד אופנות.

      מי שאחראי לאופנת פינלנד/הרעלת פינלד/מגפת פינלנד, שפרצה לאחרונה בארץ, הוא איש מוכשר בשם גיא רולניק והעיתון שהוא עורכו - דהמרקר. אז חשוב גם לא להגזים .

      לאור התיאורים של רולניק וחבריו - אם כל כך טוב בפינלנד/שמינלנד/גרינלנד אז איך זה שהאוכלוסיה שם לא מצעירה?

      לחילופין, אולי מרוב שכל כך טוב שם, כל אחד רוצה יותר מהטוב הזה אבל רק לאגו הצרוף של עצמו?

      כל האמור לעיל, לא אומר שאני חושב שמתנ"ה היא דבר טוב. ואולי כן.

      הפוסט הזה היה יוצא יותר טוב בלי פינלנד/שמינלנד/גרינלנד.

      זה האופי של הפינים, וזה האופי שלנו - וטוב שכך.

      אני לא רוצה להיות דומה לפינים (לפחות לא בהכל).

      אבל למה להלין על עודף היפראקטיביות במערכת החינוך, כשכל אחד כאן חושב שהוא יודע לנהל הכי טוב?

      מה יש להלין על עודף ניהול כאשר אצלנו האינטרנט חושף - עודף היפראקטיביות בבקרת?

        1/2/12 05:02:
      כמו החינוך, כך אנו נראים. חסרי אמונה בכל התחומים. אצל הפינים האמונה קיימת לא רק בחינוך. כאשר נשאלו אזרחי פינלנד אם הם מאמינים בתפקודם הנכון של ממשלתם, הם התפעלו מהשאלה, כיוון והתשובה הייתה: "זה היה מוזר אם הם לא היו עושים את תפקידם." כן! הם מאמינם אחד בשני, הממשלה דואגת באמת לאזרחיה, כל אחד מבצע את המוטל עליו בלי פרויילשטיקים, ועולמם, נראה אחרת.
        31/1/12 21:30:
      מערכת החינוך מעצבת את החברה אך גם משקפת אותה. כשכל שבוע נחקר עוד אחד ממנהיגינו "באזהרה" כבר לא נותנים אמון באף אחד. או שמא במשרד החינוך חושבים שמי שמקבל משכורת של מורה ירגיש שלא מצפים ממנו לבצע את העבודה שלו בלי השגחה.
        31/1/12 21:21:
      לא נעים להגיד בעברית צחה על הנימוק הזה: "מתוך ההדים והמשובים של מנהלים ומפקחים עולה, שהמארז חוסך זמן יקר לכל עובדי המשרד, מסייע בתכנון מוקדם, ומייעל את תהליכי התיאום והעבודה השוטפת" שהוא חרטא-ברטא. מענין של מי הרעיון החדשני והגאוני הזה שהמנהל (או מישהו מטעמו) יענה על הדוחות הללו, והכי חשוב: כולם יודעים מה יעשה עם אלפי הדוחות הללו, ע"י אנשים שצריכים לפקח על המציאות החינוכית ולא על שורות כתובות! זה מעשה הכי בלתי יעיל ובלתי מתאים למטרה המוגדרת.
        31/1/12 20:06:
      היום קראתי אותך ב"ידיעות"... גועל נפש מה שהולך במערכת הזו. היכן הימים שאנחנו היינו בבית הספר. לא שהיה אידיאלי - אבל ודאי הרבה יותר טוב מזה. לעומת זאת באותו עיתון (שבדרך כלל איני קוראת - הייתי בבית קפה..) היתה ידיעה על מורה -מחנכת נפלאה בקרית מלאכי שדואגת גם לצרכים הפיזיים של תלמידיה כמו אוכל וביגוד ומקדישה מעל ומעבר מזמנה עבורם...
        31/1/12 16:07:

       

      אכן אברמלה, זה מה שכל הזמן אני אומר: אמון זה חופש !

       


      ו.... החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  


      בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

      ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

      אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

      התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

      נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  

      בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

      -----------------
      * ראו: דו"ח ועדת הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!).

       

       

        31/1/12 15:40:

       

       

      המשבר המתמשך בחינוך הישראלי

       

      העובדה שבתי-הספר שלנו בצרה ידועה טוב מדי מכדי להרחיב את הדיבור. למעשה כל אחד, בעולם החינוך ומחוצה לו, הפך ער לעובדה שמשהו חסר. היה זרם בלתי פוסק של מחקרים ודיווחים אשר בוצעו על ידי אנשים פרטיים, מוסדות, יועצים-מומחים, ומשלחות ממומנות על ידי הממשלה, במטרה להגיע להבנת טבעה של המחלה ממנה סובלת מערכת החינוך והתרופה שיש להשתמש בה.

       

      במשך השנים ניתן המגוון השלם של תשובות צפויות -- תשובות אשר, לאורך ההיסטוריה, תמיד נאלצו לטפל באי-השקט הפוליטי-חברתי; תשובות אשר באופן קבוע, לעולם לא הצליחו:

       

      החמר במשמעת. מספר משקיפים הרגישו ששורש הבעיה עם בתי-הספר הישראליים המודרניים הוא אכיפתה הרופפת של המשמעת. הוצעו נקיטת צעדים שונים, שפה ושם יושמו, אשר כללו, בקהילות מסוימות הכנסתה של משטרה לשטח הקמפוס של בית-הספר. משמעת אקדמית מחמירה, סטנדרטים גבוהים יותר, וקורסים קשים יותר הם פנים אחרים של גישה זו.

       

      שחרר את המושכות במקצת. עודף שליטה, הנחשב לרוב כבלתי נחוץ, צוין כהסיבה הבסיסית לכישלון בתי-הספר. הצעות לשתף את התלמידים בממשל בית-הספר, לחופש מוגבר בבחירת נושאי הלימוד, וליחס יותר עדין כלפי תלמידים אשר מהווים בעיות לימודיות או חברתיות, קיבלו תשומת לב רחבה. חלוצה לנטייה זו הייתה העבודה בעלת החזון של א.ס. ניל, בכתוביו ובבית-ספרו, סאמרהיל.

       

      שפר את איכות המנהיגות. הרבה הצעות מוצעות בהתמדה לשנות את הכשרתם של המורים והמנהלים על מנת לשפר את יעילותם של בתי-הספר בהם הם עובדים. ההתמקדות היא יותר על הפרסונל אשר מקבל סמכות על הילדים, מאשר על תכנית הלימודים או על המבנה כשלעצמו. למרות שיש מעט דוגמאות של הישגים קונקרטיים שאפשר להראותן בכל אחד מהזרמים החדשים בהכשרה, הצלחה מרשימה אחת של תנועה זו היא רכישת הסכמה רחבה של הציבור לתוספות שכר ניכרות עבור הפרסונל של בתי-הספר, בהתבסס על התיאוריה שככל שיותר גבוהות המשכורות יותר טובה איכות העבודה המוגשת, ויותר איכותיים האנשים הנמשכים לתחום.

       

      הצב יותר מפקחים. הרבה נאמר על כמה רצויה הגדלתו של היחס מורה/תלמיד כאמצעי מפתח לשיפור החינוך. זרם-מחשבה אחד טוען שהאידיאל של יחס מורה/תלמיד אחד-לאחד הוא המטרה אשר יש להתקרב אליה כמה שיותר, אם רוצים מערכת חינוך יעילה. טיעון המושמע תדיר הוא שכיתות קטנות יותר פירושו בתי-הספר טובים יותר.

       

      צור אזורי פיקוח חדשים. ב-30 השנים האחרונות, נוצרו יותר סוגי-משרות חדשים בבתי-הספר ממה שהיו קיימים לפני כן. סוגים חדשים אלה כוללים לא רק נושאים חדשים בתכניות-הלימודים, אלא גם תומכים בסוגים בהכוונה-למקצוע, יעוץ, הערכה פסיכולוגית וטיפול, בריאות ותחומים הקשורים לרווחה, ומומחים בקבוצות נושאים הקשורים עם תוכניות-הלימודים. בנוסף לכך, נוספו למערכת מספר שכבות ניהול חדשות, לתיאום, ארגון, ופיקוח על פרסונל נוסף. אחרי ההעלאות בשכר, הגידול במספר אנשי פרסונל בבתי-הספר, היה לתורם היחיד הגדול ביותר להגדלת העלויות בבתי-הספר.

       

      הוצא יותר כסף. ההנחה שיותר כסף חייב לקנות מוצר טוב יותר היא אקסיומה בחוגי החינוך. לפני שיש אפילו מושג מה יש לקנות, קמה הזעקה להקצות יותר משאבים עבור בתי-הספר. מחקרים השוואתיים מתפרסמים באופן קבוע על הוצאה לכל-תלמיד באזורים שונים, והמסקנה מראש היא תמיד שבאזורים עם עלויות נמוכות חייבים להעלות את הרמה של בתי-ספריהם על ידי הקצאת יותר כספים. 

       

      דרוש יותר דו"חות. אלה כוללים הערכות, כל פעם לעיתים קרובות יותר, על תפקוד והפרופיל הפסיכולוגי של התלמידים, כולם כלים של המאמץ לעודד או לאלץ את התלמידים להפגין התנהגות תואמת יותר לציפיות של רשויות בית-הספר; הערכות על תפקוד המורים בתקווה שבפעילויות של המורים ימצא המפתח אשר יגלה את מסתורי אי-ההתאמה של בתי-הספר; והערכות על בתי-הספר ומערכות בתי-הספר באמצעות בחינות השוואתיות של התלמידים במטרה לזהות מערכות לדוגמה אשר הצליחו היכן שהרוב נכשל.

       

      ספק יותר בידור. שינויים משמעותיים בתכניות-לימודים, החל מבחינה מחדש של הוראת המתמטיקה והמדע תחת הפיקוח של פרופסורים אוניברסיטאיים בשנות ה-60 המוקדמות, כולם התמקדו למעשה בלעורר את העניין הרדום כביכול (אומנם בר-השגה ובר-שליטה) של התלמידים באמצעות המנגנון של הספקת הצגה טובה בשילובן של אטרקציות מרשימות מושכות את תשומת-הלב. דגש חזק הושם לחידושים, לאריזה מסוגננת (למשל, ספרי-לימוד יקרים ומופקים בהון עתק), לגישה של מולטי-מידיה, לקבוצות לימוד, לטיולים לשטח, ולהצגה מופרזת של הוירטואוזיות של המורה. הרבה כסף מוצא על בידור זה בידי הממשלות בכל רמה ועל ידי קרנות פרטיות, ודגש חזק מושם בבניה – בניה מחדש או על ידי שיקום מבנים קיימים – מתקני בית-הספר אקזוטיים מעוצבים כך שיפתו את התלמידים לחפוץ לבלות את זמנם בתחומי בית--הספר.

       

      שנה את סדר-היום. לא זה בלבד שנושאים קיימים נארזו פעם אחר פעם בצורות חדשות, אלא גם רשימה של נושאים חדשים ודרישות לימוד חדשות הוכנסו בבתי-הספר בניסיון שווא להמציא תכנית-לימודים אשר תספק את מה שנתפש על ידי רשויות בית-הספר כ-הצרכים הנוכחיים (המשתנים כל הזמן, אם כי עדיין ניתן לזהותם) של החברה. השוואת המוצע והדרישות בתכניות-הלימודים בשנות 1980עם אלה שבשנות 1940מראה את ריבוי נושאים זה באופן דרמטי. כאשר מתווספים תחומים נוספים, התחומים הישנים לעיתים נדירות מתבטלים, היות ואנחנו לא עוסקים בהעברת הדגש מנושא לנושא בתוך קבוצה קטנה ומוגבלת של נושאים, אלא בניסיון המטורף להדביק את התפוצצותם של נושאים חדשים במשך תקופה זו, ניסיון המועד לכישלון, כפי שנראה.

       

      המצא סיסמאות חדשות. סיסמאות תמיד היו כלים חשובים בידי רפורמאטורים. ססמאות הן תמציתיות. סתומות, אם כי נוגעות ללב, ונועדו להיות גירוי לרגשות של ההמונים. לנין היה הראשון אשר הסביר בהרחבה את חשיבותן של הססמאות ככלים לשינוי; אם כי פעילים ידעו את זה באופן אינטואיטיבי משחרית הימים. התנ"ך מלא ססמאות, כפי שגם היו מחסני התחמושת הפסיכולוגית של כל המנהיגים הלאומיים מפיחי-ההשראה. בחינוך, ססמאות מספקות רפורמאטורים חינוכיים בקריאות התעוררות, ולאחרונה נעשה בהן שימוש בתדירות מוגברת: "חופש בלי הפקרות," "הזכות לקרוא," "חזרה לדברים  הבסיסיים," "מדוע ג'וני אינו יודע לקרוא," וכד'.

       

      פנה אל תאוות-הבצעלהתחנך היה דבר אשר אנשים נהגו להעריך בפני עצמו. הרעיון שזה עיסוק אנושי כדאי לשפר את החשיבה באמצעות הלמידה מהולל מזה זמן רב. קלקולה של מערכת החינוך המודרנית התפרש על ידי הרבה אנשים כהתמוטטות המידות, כניוונו של האידיאל האנושי של השיפור-העצמי האינטלקטואלי. על מנת לשחרר את בתי-הספר  בערבות, נעשו ניסיונות להציג אותם כמסלול -- אומנם, המסלול היחידי -- לעושר, כמפתח אשר פותח את הדלת להצלחה פיננסית לאורך החיים כמבוגרים. ילד אשר לא ביקר בבית-הספר נחשב לשפוט לכל החיים לעבוד תמורת שכר נמוך, כמשרת, בזמן שילד שביקר בבית-הספר מגדיל את הכנסותיו העתידיות עם כל שנה נוספת שהוא מבלה בו.

       

      עורר את הלהט המוסריכאשר כל דבר אחר נכשל, מנהיגים תמיד פונים אל איזה שהם ערכים מוסריים המושרשים עמוק ואשר האוכלוסייה בכללותה שותפה להם. מחנכים יוצאים-בקריאה להורים ומבוגרים על בסיס חובתם להזין את הדורות העתידיים; מחנכים יוצאים-בקריאה לילדים על בסיס חובתם להתרומם מהרמה החברתית בה נולדו. לאחרונה גדל באופן דרמטי את שילובן של תוכחות מוסריות בוויכוחים על למידה ובתי-ספר, סימן  ברור של ייאוש ציבורי בפני תופעה (קרי, כישלונם של בתי-הספר) אשר האנשים אינם מבינים ואינם יכולים להתעלם ממנה.

       

       

       

      אף אחת מהטכניקות האלו, לחוד או בקבוצות, לא שינתה את התמונה, וכל ניסיון אנושי מתועד לא היה מביא אותנו להאמין שהן מסוגלות לעשות כן. היה נראה כמובן מאליו שמה שנחוץ כבר זמן מה הוא השקפה רעננה לחלוטין של המפעל החינוכי ותפקידו בהקשר התרבותי הכללי. אף על פי כן, לי ידוע רק על בתי-ספר אחדים אשר קיימים ואשר מנסים ליצור את עצמם על בסיס הערכה יסודית חדשה של הבמה הלאומית והעולמית הנוכחית והעתידית.

       

      היום, כאשר משבר החינוך מגיע לעשור הרביעי שלו, וכאשר המאה ה-21 בתחילתה, הזמן נראה בשל למבט  חדש  על הדברים הבסיסיים, מועשר על ידי הניסיון של השנים האחרונות.

       

       

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין