יום חמישי בערב ושוב שבת נטולת ילדים בפתח. כן לנו הגרושים יש את התענוג שבשבת חופשית אחת לשבועיים. בעודי מתכנן לעצמי את סוף השבוע הבא לטובה וכבר אני רואה עצמי נוסע להנאתי במרחבי הר הנגב, מצלצל הנייד שלי. על הקו ש. ידיד העו"ד. ומה אתה רוצה עכשיו שאלתיו כדרך הלצה, אני צריך שתבוא לכאן ותעיין בתיק מסויים. השתגעת שאלתי אותו, הסופ"ש מתחיל. אם לא תבוא אטריד אותך כל הסופ"ש איים וידעתי כי איומו אינו איום סרק. יש לו לידידי יכולת כזו. בלית ברירה קפצתי למשרדו תוך שאני מציין בפניו כי הדבר יעלה לו בהזמנתי לכוס בירה.

חצי שעה אח"כ ואנו יושבים במשרדו על בירה וידידי מראה לי את התיק. עיון מהיר בתיק מעלה בפני תמיהות רבות. נסיבות התאונה אינן תואמות לצורת הפגיעה ולחומרתה אני אומר לו. ידידי מחייך ואומר ידעתי כי תבין, קח אותו התיק שלך. אתחיל להתעסק איתו בראשון אמרתי, אופס כרגיל אצל ש, שום דבר לא יכול ללכת חלק. תראה הוא אומר הדיון ביום רביעי הבא. הייתי צריך לנחש. אצלך הכל ברגע האחרון כשהלשון שלך כבר בחוץ ואפשר לתלות אותה על החבל אמרתי לו כדרך הלצה.

כבר למחרת בבוקר, יצאתי לחקירה ראשונית. המבוטח, שגם היה הנהג בתאונה וגם הנפגע סירב לשוחח עימי. הוא אף לא איפשר לי כניסה לביתו ומיד הפנני לפרקליטו. כל ניסיונתי כשלו. תחושת הבטן שלי אמרה כי הנפגע אינו נכה כפי שהוא מציג עצמו. למותר לציין כי בהגיעי לביתו ישב הנפגע על כיסא גלגלים וטען כי מאז התאונה הוא משותק לחלוטין. המסמכים הרפואיים שבתיק לא העלו ממצא גופני אולם הנפגע – משותק. לאור תחושת הבטן שלי כי הנפגע רק משחק את עצמו משותק וכי בפועל אינו כזה. החלטתי לשבת במעקב תחת ביתו לאורך סוף השבוע. ברור היה לי כי אם אני צודק הרי שבמהלך השישי שבת יהיה זה הזמן שבו הוא לא ייזהר שכן בראשו לא יעלה כלל חשד כי דווקא במהלך סוף השבוע עוקבים אחריו. כך ישבתי לי מתחת לבית צופה אל הבית כאשר לפתע הבחנתי בנפגע כשהוא עומד במרפסת ביתו ומעשן סיגריות. אכן שיתוק חמור יש לו. מיהרתי לצלם את הנפגע, אולם ידעתי שלצילומי אין כל ערך שכן הם צולמו במרפסת ביתו של הנפגע וע"כ מהווים חדירה לפרטיותו ולכן לא יתקבלו כראיה. עידכנתי את ידידי שהפטיר אימתת את החשד עכשיו תוכיח.

התחלתי לחשוב כיצד אני גורם לנכה המשותק לעמוד על רגליו מחוץ לביתו. ברור היה לי כי הדבר כמעט אינו אפשרי. אז נזכרתי בפרט שעלה במהלך החקירות המוקדמות. אחד משכניו של הנפגע ציין כי הוא אחוז חרדה מכלבים ואינו מסוגל לסבול אותם. במהלך השיחה עימו ציין כי כאשר הנפגע היה רואה כלב מיד היה מתרחק ממנו. מלמידת סדר יומו של הנפגע ידעתי כי הוא יורד מידי יום בבוקר לשדרה שנמצאת ליד ביתו ושם יושב על כיסא הגלגלים שלו. מיד התקשרתי לחבר שברשותו כלבת אמסטף וביקשתי את עזרתו. הסברתי לו מה עליו לעשות. כך ביום ראשון בבוקר התייצבתי בשדרה כאשר עלי מצלמה מוסלקת ואילו חברי טייל להנאתו בשדרה עם הכלבה כאשר הבחנו בנכה היקר שלנו מגלגל עצמו בכיסא הגלגלים. חברי מיהר לשחרר את הכלבה וזו עפ"י הוראתו זינקה לכיוון הנפגע, זה משראה כי הכלבה רצה במהירות לכיוונו החל צועק אך משנוכח כי אין איש שיבוא לעזרתו מיהר, קם מכסא הגלגלים והחל דוחף אותו לכיוון ביתו במהירות. חברי בשלב זה בלם את הכלבה בשריקה ואני שהייתה בידי הוכחה מצולמת "לנכותו" הקשה מיהרתי להסתלק מן המקום. עוד באותו היום הבאתי את הסרט לידידי העו"ד אשר נהנה הנאה מרובה לשמוע את הסיפור. כמובן שלא ניתן היה לקשרני לכלבה המשתוללת.

מס' ימים לאחר מכן בדיון הוצג סרט הוידאו ע"י ידידי. הצגת הסרט הביאה למשיכת התביעה וביטולה ע"י התובע.

מוסר ההשכל:  לשקר אין רגלים – אם כי דווקא בסיפור הזה בהחלט היו לו רגליים שמישות.