שושי שמיר
פוסטים פופולאריים
-
סימנים פשוטים: שירה צריכה קהל אנונימי
21/5/10 | 910 צפיות
-
שיר אהבת המשוררת
8/12/12 | 795 צפיות
-
מזל טוב לצבעוני שחור צבעוני
19/3/09 | 5784 צפיות
-
סימנים פשוטים: היי שלום
2/6/12 | 966 צפיות
-
שירי מקום לתיקון: מושבת קוורץ
28/10/09 | 988 צפיות
-
סיפור: דלת סגורה בחדר של ילדה
8/10/09 | 1335 צפיות
פוסטים אחרונים
- שיר - ע'גמי 5/1/14
- דיני לכתוב 29/12/13
- מחפשת שֵׁם 23/12/13
- שיר - אילמת לא מלידה 13/12/13
- שיר - מה תעשו לי? 6/12/13
- בכה בחה בחק 29/11/13
דמנציה נרכשת מעייפות גדולה של הנפש מלהכיל את עצמה
דמנציה נרכשת מעייפות גדולה של הנפש מלהכיל את עצמה דַּי. הִגִּיעָה שְׁעַת וִדּוּי. לְהִתְפַּנּוֹת וְהָלְאָה.
מַרִינָה וְלָאדִי לֹא מֵתָה שֶׁלֹּא בְּאַשְׁמָתָה.
נְדוּדֵי שֵׂכֶל מוֹלִיכִים אוֹתִי לַאֲפָרִים נִדָּחִים
צְלוֹפְחֵי זְמָן מַגִּיחִים וְעוֹטְפִים אוֹתִי בְּשִּׁלְיַת רִיר
יוֹנְקִים עַל הַדֶּרֶךְ מִשַׁדָּי. עוֹלָלִים מִזְדַּקְּנִים כָּאֵלֶה,
הֵם מַגְזִימִים קְצָת, מְגוֹנְנִים יוֹתֵר מִדַּי.
נִידָה וּמְהֻדֶּרֶת. אֲנִי? אַחֲרֵי מוֹתִי הַיְתָה לִי עֶדְנָה?
רְאוּ - כָּתְבָה מוֹתִי. צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּלוֹתִי. צְחוֹק עָשַׂה לָה אֲדוֹנֵיהַ.
כַּלּוּ כַּלּוּ הַמַּיִּם וְאֶפְשָׁר לִצְלֹחַ בֶּחָרָבָה אֲבָל לֹא גִּלָּה לָה
שֶׁכְּבָר לֹא נִשְׁקֶפֶת סַכָּנַת טְבִיעָה גַּם לְמִי שֶׁלֹא לָמְדַה לִשְׂחוֹת.
תַּחְמָן רָשָׁע. נַחַשׁ. רוֹצֶה שֶׁתִּוַּתֵּר בְּחֶלְקוֹ אֵם וַאֲחוֹת.
מַמְטִירָה מְנִיפוֹת וַאֲחֵרוֹת, פְּתוּחוֹת, סְגוּרוֹת, תָּמִיד בִּתְּנוּעָה,
עוֹטָה תַּמְרוּקִים, מַסְרְקֵי זָהָב, אֶצְעָדוֹת זְכוּכִית צִבְעוֹנִיוֹת.
יָפְיָן הַכָּסוּס שֶׁל צִפָּרְנֵיהַ מַבְזִיק אַרְגָּמָן-מְדוּרָה.
יְבָבוֹת מִתְמַלְּטוֹת מֵחִכּוּךְ יָדֵיהַ בְּמֶשִׁי שַׁרְווּל. רַק אֹזֶן רְגִישָׁה
פּוֹגֶשֶׁת אֶת הַקּוֹל הַדַּק הַזֶּה שֶׁגּוּפָה זוֹכֵר לְהוֹדוֹת. אַךְ הָעֵינַים,
וְכָאן יֵשׁ כְּבָר אוּלַי דְּחִיפוּת לְהַזְּעִיק עֶזְרָה, הָעֵינַים שֶׁלָּה
תְּלוּיוֹת עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה בְּרָקִיעַ מִדַּלְדֵּל וְהוֹלֵךְ,
גְּלוּיוֹת לִכְאוֹרָה, דּוֹמֶה נוֹקְבוֹת כַּדִּין, אֲבָל אֶל שׁוּלֵיהֵן מִתְגַּנֶּבֶת
דֶמֶנְצְיָה נִרְכֶּשֶׁת מֵעֲיֵפוּת גְּדוֹלָה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ מִלְּהָכִיל אֶת עַצְמָה.
וּבָאוֹר זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ תְּחִלַּת קַטָרָקְט, כְּמוֹ נֶעֶכְרָה הַתְּכֵלֶת, הֻסְגְּרָה
לְחִסְפּוּס מְסֻיָּם, בַּר אִבְחוּן וְאוּלַי נִתַּן לְרִפּוּי, לְפָחוֹת הַרְגָעָה.
הוֹ גְנֵבַת דַּעַת, הוֹ זְרִיזוּת יָדַיִּם שֶׁל קוֹסֶמֶת הַסְוָאָה.
שְׁכוֹל וְכּשָּׁלוֹן הֵן לֹא מִלִּים שֶׁלִּי וְלֹא הֻתְּרוּ לְשִׁמּוּשׁ
לָכֵן לֹא אֹמַר אוֹתָן בַּשִּׁמּוּעַ הַקָּרֵב וּבָא.
הֲרֵי נַחַל אֵיתָן, הָרִים עַל עָמְדָם, רוּחַ נְכוֹנָה – כַּךְ אֹמַר -
נִסֵּי הַתּוֹפָעוֹת הוֹלְכִים וְנִמְשָׁכִים בְּאֵין מַפְרִיעַ. כְּלוּם אֵין זֹאת הוֹכָחָה
פְּנִינָה שֶׁל הוֹכָחָה אֲפִילוּ שֶׁהַכָּל הַכָּל כַּשּׁוּרָה כְּאִלּוּ
שׁלֹּא צָרִיךְ לִנְקֹט שׁוּם צְעָדִים
מִלְּבַד הֶהֲלִיךְ הָרָגִיל, הַקָּרוּי בִּמְקוֹמוֹתֵינוּ דֶּרֶךְ הַטֶּבַע:
לֵילוֹת וְיָמִים, לֹא לִילִיוֹת גְּבִירוֹתַי וְרַבּוֹתַי וְלֹא אֲדָמָה,
הַזְּרִימָה הַפְּשׁוּטָה וְהַמְקֻבֶּלֶת לְאֵין שִׁעוּר,
כְּדֵי דַּק מִדַּקִּיק, שֶׁל הַהֶרְגֵל וְהַשְּׁמָמָה,
יְגִיעַ נִשְׁמַת הָעוֹלָם כְּסִדְּרוֹ, דִּיּוּק קִמּוּרוֹ שֶׁל הַכַּדּוּר
לְהִתְגַּלְגֵּל בְּאֵין מַפְרִיעַ מֵאָז וְעַד הֲלֹם;
אֹמַר – שְׁקִיפוּת הֶהֲלִיךְ מֵעִידָה עַל עַצְמָה,
תּוֹמֶכֶת מַדָּעִית בְּטִעוּן הַשָּׁלֵם הַמֻּשְׁלָם. וַאֲסַיֵּם בְּקִדָּה עֲמוּקָה
עַד שֶׁיַּוְרִידוּ לְחָיַי. וְאֵצֵא אֶת אוּלָם הַשִּׁמּוּעַ
צְלוּלָה כְּמֵימֵי אָגָם זְקוּפָה וּבוֹטַחַת אֵצֵא
מִשָּׁם, וְיַשּׁוּב הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְיֻתַּר לִי לָלֶכֶת
הַבַּיְתָּה, לִישׁוֹן. ©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר, 31 בינואר 2012, קסבה
|
תגובות (26)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מאוד נראים לי דברי יהודית.
גם כשהיא מתחבטת בהבנת השיר לי נראה כי זו התחבטות נכונה ממקום של הבנה. היא לא מצויה באיזה רובד ראשוני של טרום הבנה. אלא מדבריה ניכר שהיא מצויה במישור גבוה שמצוי בו מי שכבר פענח את הקודים או שפת הרזים של המשוררת, קרי היא שוחה ב"מֵי" המכלול של שיריך (לכן כשאני קורא את דבריה אני מבין כבר יותר את שירך, או מבין את שאיני מבין :).
באשר לשינוי שם השיר - אמנם כפי שציינתי איני סבור שהוא תורם מהותית להבנת השיר גם מאחר שהוא כבר כלול בתוכו ולמרות שיש בהפיכתו לשם כדי לכוון את הקורא לשים דגש על שורה זו כעיקרית וממנה לצאת לדרך פרשנית מסוימת. אלא שמעשה כזה יכול גם להטות מהעיקר.
אני סבור שגם שמו הקודם של השיר אינו מוצלח. "וידוי" - הוראתו כללית מדי, ומותירנו עם השאלה: וידוי - על מה? הן הרבה שירים (שלך ושל אחרים) השונים זה מזה עוסקים בוידויים למיניהם, בגילוי הנפש ומה שמכביד עליה.
אגב, איני סבור ששם שיר הוא קדוש. עוד פחות משם של אדם. אדם מתרגל לשמו ומתקשה להיפרד ממנו. אך אם כותבו של השיר מסוגל להפרד משם השיר, גם השיר "יצליח" לעשות זאת :).
מזכיר לי את הסיפור "יד ושם". את שמחה ששינית ואני לא. כי אני חושבת ששם שניתן, יכולתו להוביל את הקורא למחוזות שלו. את הדמנציה והקטרקט ראיתי עוד קודם, אך הזרימה הסוחפת של מהלך השיר לא ממש התארגנה לי במחשבה,אולי בגלל שאני לא הייתי פנויה רגשית ומחשבתית להכיל את השיר המורכב הזה שלך. אני קוראת אותו עכשיו כל פעם מחדש והוא מתערטל בפני כמו רקדנית סטריפטיז. השפה שלך עשירה בדימויי מחשבה. יפה הכתיבה ומיוחדת
אני חושבת שאם נתת כותרת לשיר, היית צריכה להשאיר אותה. צריך לקחת אחריות לשם שנותנים. דמנציה של הנפש. ליוצר יש נפש, ליצירה יש נפש ודווקא החיבור ביניהם נוצק בקורא את היסודות להבנה בין שכיחה לזכירה. רק בין השתיים האלה אפשר לראות איך האירועים עליהם את כותבת מסתדרים בניגודיות מחשבה.
במחשבה שלישית, עובדה שחזרתי אל השיר הזה שנותר כחידה לא מפוענחת, שהפריעה לי מאוד. בדרך כלל זה לא קורה, ממחשבותיי שככה מציפות יש מחלות שרואים ויש מחלות שלא רואים. בשיר הזה שלך הזמן מזדקן. הזמן הזה מתאר את האדם ותחלואיו. וזה לא סתם שהנפש עייפה מלהכיל דמנציה, ברגע אחד הכל בהיר וצלול וברגע אחר הכל מעורפל וחשוך. החיים לא נעים במסלול אחד. הקטרקט הוא אותו ערפל שמכסה את עיני הנפש.
אינני יודעת לאן יקחו אותי מחשבותיי, אולי לא אפענח את הלך הרוח של השיר, אך את היסוד הזורם השני זיהיתי כמקור לתנועה. המים מסמלים חיים. ההבטחה שהדוברת בשיר מובילה את הקורא אל נימה מנחמת. יש בהבטחה הזו זרעים של תקוה"צְלוּלָה כְּמֵימֵי אָגָם זְקוּפָה וּבוֹטַחַת אֵצֵא/מִשָּׁם, וְיַשּׁוּב הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְיֻתַּר לִי לָלֶכֶת/ הַבַּיְתָּה, לִישׁוֹן."
נפש עייפה לא חייבת למות. הניגודיות הזאת שבין חיים למוות תמיד תהיה. היא התהליך המסיים חייו של האדם. להגיד שהאדם לא מוטרד ממנה, זה לא יהיה נכון. יש בשיר נסיון להראות את ההתחדשות של החיים אחרי שהזמן מזדקן. כל סוף הוא התחלה חדשה ואין כאן שאלה של פיספוס או החמצה. יש כאן "
רַק אֹזֶן רְגִישָׁה/ פּוֹגֶשֶׁת אֶת הַקּוֹל הַדַּק הַזֶּה שֶׁגּוּפָה זוֹכֵר לְהוֹדוֹת. אַךְ הָעֵינַים,/וְכָאן יֵשׁ כְּבָר אוּלַי דְּחִיפוּת לְהַזְּעִיק עֶזְרָה, הָעֵינַים שֶׁלָּה/תְּלוּיוֹת עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה בְּרָקִיעַ מִדַּלְדֵּל וְהוֹלֵךְ,"ראייה ושמיעה נוגעות בתחושות. אז השיר זורם בתנועה של מים ומחייה את הנפש הרגישה לקולות חייה וקולות הסביבה. גם אם לא קלעתי למחשבותייך, לפחות ניסיתי ואלה מחשבותיי עמן אני שלמה בפענוח חלק מהחידה השירית שלך.
השיר נקרא "וידוי", נשאלות השאלות על מה הוידוי ולמה צריך להתוודות? מי צריך?. כדי לקבל תשובה לשאלותיי קראתי את השיר לפחות חמש פעמים. בפעם הראשונה לא קיבלתי מענה לשאלותיי. אך השפה היפה בה את משתמשת חיזרה אחר עיניי.בפעם השניה נצמדתי אל כותרת השיר "וידוי", בבית א' הדוברת כותבת על "שעת וידוי", שעה שלקחה אותי לכנסייה לכומר היושב בתאו והמאזין לוידוי של פלונית. מעבר לזה אין יותר וידוי בשיר. יש דימויים מטאפוריים של משהו שחי וצומח רק בתבנית השירית הזאת:" נְדוּדֵי שֵׂכֶל מוֹלִיכִים אוֹתִי לַאֲפָרִים נִדָּחִים/ צְלוֹפְחֵי זְמָן מַגִּיחִים וְעוֹטְפִים אוֹתִי בְּשִּׁלְיַת רִיר/
יוֹנְקִים עַל הַדֶּרֶךְ מִשַׁדָּי. עוֹלָלִים מִזְדַּקְּנִים כָּאֵלֶה,הֵם מַגְזִימִים קְצָת, מְגוֹנְנִים יוֹתֵר מִדַּי."בשאר הפעמים לא הצלחתי להבין מה הלך הרוח של השיר? הבנתי שבבית ב' פזורים ארמזים מקראיים בהיפוך. שרה אמנו ילדה את יצחק אחרי שהזדקנה. מעבר לזה קטונתי. לא הצלחתי לפענח את השיר, מי הדובר, מי הנמען, מה המסר שהדובר רוצה להביע? קטונתי. מצטערת שושי , שירך גדול עלי, לא הצלחתי לפענחו.
שושי
לא אחדש לך ולי ששפתך, עושר המטפורות ואוצר הדימויים יוצאי הדופן שלך אהוב עלי מאוד על אף - ואולי דווקא בגלל - התעוקה בלב שהוא מותיר.
די בתמונת הזוועה של "צְלוֹפְחֵי זְמָן מַגִּיחִים וְעוֹטְפִים אוֹתִי בְּשִּׁלְיַת רִיר" כדי לשלוח אותי לעבודת קודש של פענוח. ועוד כהנה תמונות מים אגם וים המעוררות אסוציאציות של התמודדות ונצחון כנגד "טביעה" (שדומני כי חוויתיה באחד משיריך האחרים), של מי שנעזרת בכישרון קוסמת/מכשפה (או - במטפורה אחרת, כסנגורית המפליאה לנצח בלהטוטיה בבית המשפט)
וזאת רגע אחרי שמרינה ולאדי חלפה מול עיני, והנה היא מכשפה ב"לה סורסייר", אך בלי שאדע מה לה ולשיר, הגם שייתכן כי היא שבה ב"הוֹ גְנֵבַת דַּעַת, הוֹ זְרִיזוּת יָדַיִּם שֶׁל קוֹסֶמֶת הַסְוָאָה...").
וזו רק דוגמה לריבוי ולמורכבות שהתמונות יוצרות בשיר הארוך מאוד הזה, והן נפרשות ונמתחות לכל עבר, ללא "אחדות מקום וזמן.
אבל לומר שהשיר מעניין ומורכב, ובזה לצאת פטור - הרי זה קל.נוח ובעיקר לא מחייב.
במלים אחרות - אני מודה שאיני מוצא את ידי ורגלי, עד כי" נְדוּדי השכֶל מוֹלִיכִים אוֹתִי לַאֲפָרִים נִדָּחִים".
לא הבנתי. אולי תגידי קצת מה זה מהדהד לך? אשמח לשמוע
לאה יקרה, חוששתני שלא הבנתי את כוונתך, האם תוכלי להסביר?