כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פוטו בלוג

    רוצח או קורבן - פוטו בלוג

    1 תגובות   יום רביעי, 1/2/12, 09:32

    ''

     

    רוצח או קורבן - פוטו בלוג


    חזרנו מהלוויית הפעוט שנפטר או נהרג או נרצח. והמראות היו קשים.
    כל הסיפור מטלטל את כל מי שנוגע אליו, חוקרי המשטרה, השופטים, אנשי הרפואה והפתולוגים, וכמובן בראש ובראשונה את ההורים והמשפחה הקרובה.

    כולם רוצים לדעת ראית את האבא? הוא באמת מפלצת? יש לו קרניים? הוא ערס? הוא מזרחי? האמא באמת נראית מוזנחת? ככה נראים הורים מתעללים?

    התשובה המפחידה שהם נראים זוג רגיל לכל דבר, ממש רגילים, שום טייפ קאסט של רוצחי ומתעללים מטלטלי תינוקות, זוג בשנות ה30 של חייהם, כל אחד מהם יכול לשבת לידנו במשרד השכן.

    הטרגדיה היא כפולה ומכופלת, כי ברגע שהילד נפטר, הם מואשמים בהריגה, בפגיעה בחסר ישע, בתקיפה, והם טוענים בתוקף זאת מחלה נדירה שפגעה בעצמות, מצד שני מגיעים מומחים לפתולוגיה בדוגמת פרופסור היס, זה שמחביא חלקי גופות במכון שלו ביפו, וטוען, מדובר בהתעללות, ואפילו לא חד פעמית אלא ממושכת.

    ואז שוב חוזרים אל ההורים הרגילים, אלי בני משפחתם שפצצת אטום נפלה על ראשם, בין לילה איבדו נכד לעולמים, ואביו מואשם בהריגתו.
    העיניים של המשפחה כבויות, ודומעות, מאמינים שהכול חלום בלהות, ותכף יתעוררו ממנו, והאבא יחזור הביתה והילד יקום מהקבר והם יחזרו להיות משפחה רגילה.

    המשטרה מאריכה את מעצרו של האב בפעם השלישית, וההנחה שמדברים על במסדרונות ומהדלפות החוקרים, כי מישהו במשפחה פתח עליו, שיש להם הודאה של מישהו שמאשים את האבא במעשים הללו. בבית המשפט מנסה עורך הדין, לפגוע בהאשמות השוטרים, ומנסה למזער את את החשדות שלהם, לצערנו המשטרה בישראל , יודעת לצאת בכותרות גדולות של אישומים והדלפות זה כבר הרגל, ולבסוף ההר הגדול הופך להיות גבעה קטנה, מקסימום גבעונת.

    ההלוויה אתמול הייתה עוד שלב בטרגדיה של המשפחה, האב מגיע מוקף שוטרי יסמ, מעטים יכולים לגשת ולחבק אותו, הוא חשוד בהריגה ויש פחד שיחבל בחקירה, ולכן כל מי שמגיע לנחם אותו נבחן על ידי השוטרים, לאמא מותר לדבר רק עם שלושה אנשים והיא במעצר בית.

    שתי הסבתות והסבא נחקרו גם כחשודים, כולם מסתכלים על כולם כלא מאמינים, ואולי המשטרה צודקת , אולי המשטרה יודעת משהו שאנחנו לא יודעים, מבטי המשפחה שואלים.

    לסקר הלוויה זה משימה קשה ומיותרת, כולם רוצים לקרוא על זה בעיתון, או לראות בטלוויזיה ולשמוע פרטים על זה ברדיו, אנחנו ממדינה שצורכת חדשות כל חצי שעה במבזק.

    להיות איש תקשורת בסיטואציה הזאת זה מסריח, אף אחד לא רוצה אותך שם, כולל אני עצמי, אבל זה חלק מכללי המשחק.
    לפני ההלוויה מגיעה נציגת המשפחה ומבקשת מהתקשורת לא להתקרב ולהניח למשפחה, ברגע הראשון כולם עונים בחיוב.

    ואז מגיעה ניידת המשטרה עם האב, אנחנו רחוקים מהעבר השני של הכביש, צלם אחד רץ לתפוס תמונה טובה, ואז כל העדר חייב לשפר עמדות, ההבטחה שניתנה לקרובת המשפחה , הופרה בשנייה, התבאסתי, אנחנו צריכים להביא תמונה של כאב ודרמה, וברגע שלאחד תהיה אותה, התחרות מתחילה, גם על דם הקורבנות. 

    מצלמות מול האמא, מיקרופונים נשלחים אל האבא, החגיגה מתחילה, למשפחה אסור לגשת אליהם, אבל אנחנו כבר מסביבם.

    איש משפחה גדול גוף, צורח לעברנו, מי שלא יתרחק יחטוף, מסתבר שזאת הדרך, אני נסוג לאחור ופונה לחברי לכבד את המשפחה ולהתרחק, ממש לוקח ביד צלמים עקשניים, די יש גבול.

    יש כאן תינוק בן 4 חודשיים על אלונקה עטוף טלית, קחו מרחק באמא שלכם.

    מבקש סליחה מהמשפחה מהתנהגות שלי ושל חבריי

    הדר כהן, צלם עיתון 'הארץ', מנחה סדנאות צילום ומדיטציה,עוסק בצילום 18 שנים כצלם עיתונות. מתמחה בצילומי רחוב דוקומנטריים ובנושאים חברתיים . צילומיו משקפים התבוננות לא שגרתית אך עמוקה בכאן ועכשי

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/2/12 21:43:
      קראתי ודמעות עמדו בעיני, מי שלא חווה אובדן לא מבין ולא יכול להבין את הקושי במעמד זה. אני לא בטוחה שהציבור רוצה לדעת כל פרט, בכל אופן אני וסביבתי הקרובה די מאסנו מהדיווחים, לעיתים אני מרגישה שהעיתונות הופכת מיום ליום צהובה יותר וזה חבל. נילי

      ארכיון

      פרופיל