"איקיאה איננה רק צומת במחלף פולג, אלא צומת הכרחית בזוגיות החדשה". הסברתי  לו בדרך למשימה."אם נשרוד את מבחן איקיאה ונעבור בקלילות ובאלגנטיות בין שבעת מדורי הריהוט כמו שעוברים בין אגפי הארכיאולוגיה המצרית לאמנות המודרנית,למשל, הרי שנוכל להם לכל המשברים כולם. נזרום, לא נתווכח, ושעתיים וספה אדומה אחר כך, נשב לכוס קפה אל מול הים ונצחק על הכל."

על הנישואים האבודים ותכולת הבית שהלכו לאקסית התובענית, ומשפחתה המתנשאת. על עשרות הזוגות המסתובבים במתחם עם מבט ריק בעיניים מזוגגות, וקונים עד אובדן חושים עוד חפץ סטנדרטי שיפיג את שגרת עולמם. ועל הגברים, שכמו שאמרה אנט המוכרת היעילה מאגף חדרי השינה: "חסר להם משהו באונה השמאלית ולכן אין להם כל אפשרות לראיה ממוקדת. והם הולכים פשוט לאיבוד באיקיאה," או בכלל. 

אפשר גם לנצל את ההזדמנות הזו להיזכר בכל ביקורי הקודמים במתחם ביחד או לבד. בקטע של בניה חדשה או הרס, כשהיה לי עם מי להרכיב פיסת חיים או ארון. אפשר גם לא. אני הרי יוצאת מכל מערכת יחסים עם פחות מטען. פחות תקווה, פחות סבלנות, פחות רכוש. משאירה את הכל מאחורי וצועדת הלאה, קלילה, לחדש ולבלתי נודע.

 מהנישואין הראשונים שלי יצאתי בלי מג'ימיקס ובלי אמון בגברים מופנמים עם נטייה לדיכאון קליני. אחר כך רציתי הכול לבן ונקי וחדש. בניתי עולם אחר, ושמח ולבד. מהקשר שלאחר מכן יצאתי עם הרבה תובנות, אמון מחודש בזוגיות, ותקוות משוכללות. הבאתי אתי גם אהבת זולת מסויגת, סט צלחות פשוט, ושולחן אחד עתיק. מעבר לכך נותרתי כמו שבאתי עם אותם חברים, אותה אישיות, ואותה דירה. אימצתי כלבה, התחלתי לכתוב, ולתרגל יוגה ובניתי חיים. מלאים, לחוצים, מרתקים, עמוסי ריגוש ועשייה וריצות, ולפעמים קצת אהבה לטווח מוקצב. או ניסיון לפחות. והמון חוויות. 

"זה לא בשבילי הלוינסקי הזה", הסברתי לנועם ברהיטות, "אני כל החיים נמנעת מעימותים, לא אוהבת להזיע לעמוד על המקח, ולהידחף בתור". למה הוא לא מבין שטוב לי בבועה שלי, בשטח סטרילי ממוזג, בטמפרטורה קבועה בלי סיכונים? "צריך לעשות הכל ביעילות שוודית ולא לבזבז אנרגיה מיותרת", ציינתי ביובש. אבל כשהסכמתי לבוא אתו, לבסוף, כמו שתמיד הסכמתי לכל דבר בשם ה"זוגיות" הקדושה המידבקת, מאוד נהניתי. הייתי חייבת להודות. מהקצב האיטי, מהמגע האנושי והחום. הבטתי בו מתמקח בהשתאות מתנשאת, כשרב עם המוכר שנהנה לא פחות ממנו, ונזכרתי בהודו.  "איקיאה זה קונספט פשוט" התעקשתי, "כל הוראות ההפעלה כבר בפנים, למה לסבך הכל?" החיים היו יכולים להיות כל כך פשוטים עם הוראות הרכבה מפורטות בשוודית. צריך רק לעשות את השינוי הקטן הזה, ולעבוד לפי המפרט הטכני. אבל גברים במשבר כנראה לא אוהבים שינוי, הם אוהבים מצב של קבע או תקיעות. הם לא רוצים שום מוצר מתכלה, מלבד סקס. נועם לא הסכים להחליף אפילו את מייבש הכלים ליד הכיור "כי הוא לא העלה עוד עובש". הוא התווכח בחירוף נפש על כל אהיל נייר ווילון אמבטיה, וליד דוכן הכוסות בשלושה שקל הגיע לפרץ של צעקות שהסתיים בדיכאון מתגבר ליד הקופה. 

"סך הכל עברנו את זה בשלום" אמרתי בקול של מדריכת נוער בצופים, "בוא ונמשיך הלאה לג'מבורי". נועם הביט בי במבט נרגן של גבר באמצע החיים שלקה בתסמונת קדם ווסתית על אף שכבר היה בגיל הבלות. "לא רוצה לבלות יותר, לא עולה לגלגל ענק, לא רוצה כלום, רוצה הביתה". הביתה?! אל הבית הקודם שתיעבת ועזבת? אל הבית החדש שעוד לא בנית? לבית שלי? נועם לא הבין בעצמו לאיזה בית הוא רוצה לחזור אבל ידע שהוא רוצה לחזור לשם לבד.  איקאה או לוינסקי, יש היום כל כך הרבה אפשרויות למוצר מתאים לצרכן המודרני המתוחכם היודע בדיוק מה הוא רוצה. פרסונליזציה וקיסטום, הם הסלוגן של העולם החדש. לפי מידה,ממש כמו הבועה שניסינו לבנות.

אבל אני כנראה טובה רק בשלב הפרזנטציה. תמיד בסוף לוקחים לעבודה את המועמד האחר. התכנית העסקית שלי נראית נפלא על הנייר. אבל היא חלומית מידי, מושקעת מידי ולא רציונאלית. בסוף הוא מעדיף תמיד את הפולנייה השכונתית שמזכירה לו את בית אמא ומבשלת צלי עם תפוחי אדמה פושרים. היא זו שבסוף תשב על הספה שלי, האדומה, שאני בחרתי באנרגיות המשובחות שלי עם החזון הבלתי ממומש. היא זו שתשמע את פס הקול של המוזיקה שאני בחרתי, במערכת הקולנוע הביתית שחשבתי שהוא קנה רק לי.