הכל מכוון לשם היום, בוקר שטוף התעלמות מתגברת, איחור של המטפלת משאיר לי זמן נוסף למחשבה, ולתירוצים שעלי להמציא עבור האיחור שלי. פגישות זעם, כיבוי שריפות יומי, אש. אני נכנס לאוטו ונוסע אל תוך גשם קיטשי רומנטי מזכך. ברדיו מתנגן 'the winner takes it all' של 'abba' ואני מנסה לשכנע את עצמי שזה צירוף מקרה, או סתם בדיחה גרועה של אלוהים. שלום בית ללא שלום, עוד מעט ללא בית. כעס עצום שנמאס לי לנסות ולהכיל, מול קדוּשה מתענה שכבר ממש לא משכנעת. בתוך כל החלל העצום הזה, ילד מנסה לשחק בצעצועים שלו ולהצחיק את אבא, ואחר כך את אמא, אם היא רק תסכים להתעורר. אחרי אמבטיה וחיבוק של קצת יותר משעה, הילד הזה נרדם, ואני נכנס לאוטו. השמיים מורידים עכשיו גשם חי וקודר, והמילים מהרדיו לא משאירות בי מקום לספק: 'if you tolerate this, then your children will be next'. ידי השמאלית החזקה נלפתת בעוצמה על ההגה בשנייה שאני נזכר ששכחתי כמה אני אוהב לנהוג, וכמה זה משחרר אותי. אני עובר על חוק ההתייעלות והחסכון שהצבנו לעצמנו, זה שאולי בעטיו נספר להורים למה זה לא עובד, למרות שזו ממש לא הסיבה. עובר על החוק, ומפספס שתי יציאות באיילון בכוונה, רק כדי להרגיש חי, כדי לנהוג. הנהיגה מעירה בי רעב וכשאני מגיע השותף שלי מכין לי דייסה עם מייפל, שילוב של ארוחת ניחומים עם פתרון סינתטי להמתקה.

אנחנו מרכיבים את הלו"ז שלנו לחודש ואני מצרף שקל לשקל, עד שהעצב על הפנים מתיישר לכדי קו.זה קו ההגנה שלי, האחרון. לאוטו אני חוזר יותר בשליטה. מביט בשמיים הריקים מעננים, בוחר בעצמי שיר ריסוק של 'band of horses' ונוסע הכי מהר וקצר הביתה. מופע המסכנות ממשיך, ליד ילד ישן שמחכה לי ולא יודע מה מחכה לו. אולי הייתי צריך להלחם יותר, לנצח יותר, לכעוס, את המשפט הכי נכון לאף אחד אין אומץ להגיד. מסתבר שגם להבנה צריך לשים גבול.