בעל הדירה הבחין במכתב. אסור היה לו להכנס לדירה בלי לתאם עם השוכר, אך הוא רק רצה להציץ בה יומיים לפני העזיבה, ממה שקלטו עיניו כבר לא יכול היה להתעלם. הוא צעק בבהלה. המילים שבמכתב ושלושת הפריטים שלידו, הלמו בו. "שושי ורמי אחיי היקרים, אם חלילה יקרה לי משהו, חשוב שתדעו שאני בעל מניות בחברת אייקון, חברה מובילה בתחום האורטופדי שפיתחה פתרונות מוכחים לכאב...". לא רחוק מהמכתב המטלטל, היתה מונחת חוברת קטנה, שכללה קדיש ואותיות נשמה, כיפה שחורה, טייפ מנהלים ובתוכו קלטת. ארבעת הפריטים לא הותירו ספק בליבו של בעל הדירה, שהדייר שלח יד בנפשו ואם טרם... אזי הכל עניין של רגעים... הוא זינק ממקומו לבן כסיד, פתח דלת דלת וסרק בחרדה כל פינה... בידיים רועדות התקשר לאביו וצרח שיוציא את מספר הטלפון של אחותו של הדייר, שרשומה כערבה על הדירה. כשענתה לטלפון הודיע לה, שנראה לו שאחיה התאבד. לאור מה שתאר, היא פרצה בבכי שהפך לזעקת שבר כשנוכחה, שמהנייד של אחיה כבר אין קול ואין עונה. ** המסך ירד על ההצגה "המלך ריצ'רד השלישי". חמישה חברים היינו. התרוממנו ממקומותינו המסומנים, חולצים ומטלטלים את הגוף מהישיבה הארוכה. נראה היה שקירות התיאטרון העבים תחמו את אוירת הדרמה בת השעתיים, שעמדה באוויר לפני שתתפזר. המתח עדיין ניכר היה בפניהם של האנשים. ניסינו לשמר במעט את אותם רגעי תרבות קסומים, שהכניסו אותנו לעולם אחר וסוער ועטף את מחשבותינו בנוצות פוך, רגעים אחרונים לפני שנטרפו "לטובת" טרדות היומיום, צופרי העיר הסואנת וצחנת משאיות הזבל. ליד מדרגות תיאטרון הבימה, כבר השתחררנו מעט, ובצחוק מתגלגל חיקינו והשווינו בין המלך, אשתו, שריו ומורשתו, לבין אלה של ביבי, שרה עוזריו יחצ"ניו ושריו. פתאום, אט אט בכבודו ובעצמו, ירד "המלך ריצ'ארד השלישי" במדרגות החיצוניות של התאטרון. לא יכולנו לזוז, קפאנו, מוכי הלם ופעורי-פה... ברגע זה, הוא כבר לא נראה כמו המלך בעל הדציבלים האינסופיים, שקולו מגיע עד קצה המחנה ולמענו גם אחרון החיילים, מוכן היה ליפול על חרבו... ** רציתי רק להתקשר לאחותי, שהפצירה בי ללכת ל"מלך ריצ'ארד השלישי" ולספר לה, שהמלך שהפיל אימה על ממלכתו, על אויביו ועל הצופים... לא רכב הלילה לביתו במרכבות אש רתומים לסוסים אימתנים ואצילים, אלא על אופניים ישנים וחורקים... שורק, מגרבץ ומשחרר באטיות את אשכיו המלכותיים, שהיו חנוטים כשעתיים במכנסיים צמודים, אך להפתעתי המתינו לי בתיבת ההודעות הנכנסות, 150 הודעות שלא נענו... ** |
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
דורון יקירי,
לבקשתך אצתי רצתי ממעמקי הפייסבוק לקרוא את סיפורך!
כרגיל,כתוב שוטף,מעניין,מותח...אבל..זה לא מספיק בשביל סיפור טוב באמת.
זה מתוחכם מדי,מורכב מדי,סתום מדי,מיועד לקוראים אינטליגנטיים מדי.אני לא כזאת אז לא הבנתי כלום...מזל שאחת הקוראות הבינה והסבירה את שהתרחש בתגובתה.
כל הסיפור על ריצ'רד השלישי,כנהוג אצלך מימים ימימה -סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור עד ששוכחים מה רצינו בכלל -מסיט את הקורא מהעניין המרכזי. רוצה לכתוב ביקורת נהדרת על ההצגה? תכתוב ביקורת! למה לקשור את המתרחש בהצגה עם מחשבותיו של בעל הבית על התאבדותו של הדייר? ניחא אם השוכר היה הולך להצגה "מהומה רבה על לא דבר" או "קומדיה של טעויות" של שקספיר.זה היה הרבה יותר מתאים לאי ההבנה המרכזית של הסיפור.אבל ריצ'רד השלישי? מה הקשר? צר לי, אבל כשלתי לחלוטין באתגר לקשור הכול למקשה אחת...
אלומה
(((((((((-: תודה על ההמלצה החמה על ההצגה
דורון חברי היקר
קראתי את סיפורך מספר פעמים וחשתי דפיקות לב
אולי אני דרמתית מידיי ותסלח נא לי אם לקחתי את סיפורך למחוזות רחוקים מידיי (-:
סופר צריך לראות בכך מחמאה ענקית שהקורא יכול לנדוד בדימיונו
אני הבנתי שהדמות בסיפור יצא מביתו השכור לראות הצגה.
באותו זמן בעל הדירה מצא פריטים ונידמה היה לו שהלה מתכונן להתאבד
מחייג לאחותו - שמקבלת את הבשורה קשה
אחיה שיצא מההצגה רוצה לספר לאחותו על ההמלצה הנהדרת לגבי ההצגה
אותה אחות שלא מזמן נחרדה שאחיה לא עונה לטלפון ונידמה כי התאבד
חייגה אליו 150 פעם........ ואולי המחשבה שקרה לו משהו עלול היה להזיק לה
גופנית ונפשית....
כן עלית עליי רק בן אדם חרדתי כמוני יראה שחורות (((((-:
ובחיוך שובב אספר לך שפעם כשבני שירת ברמת הגולן, שכח לחייג לעדכן אותי
כהרגלו שהחליף אוטובוס ועלה לאוטובוס לצפון.
כשחייגתי ולא ענה אין ספור פעמים
חייגתי לאגד וביררתי אם קרה משהו לאחד האוטובוסים....
אחרי שעתיים בני חייג אליי - הוא נירדם ולא שמע את הנייד.........
הוא ישן ואני ניטרפתי........(((((-:
* כוכב אהבה ממני
ושבוע טוב חברי היקר