מרטין בובר. כן, חבר הזרם הנשכח "הציונות הרוחנית". מישהו עדיין זוכר את הזרם הזה? חושב שהוא רלוונטי? לא וחבל. דווקא ציפיתי לראות בשנים האחרונות נהירה דתית-לאומית מאסיבית לעבר כוכב העבר הזה, בעקבות הגישות הנאו-חסידיות בשילוב עם מתינות ליברלית. מדוע זה לא קרה?

ובכן, הרשימה של הסיבות כנראה מאוד מסובכת, אבל אני חושב שבראש ובראשונה זה בגלל שאנשים בעלי תודעה ליברלית, תודעה לאומית ותודעה דתית נמצאים במשבר זהות עמוק מדי מכדי שיוכלו לחבר חיבורים פורים בנושא דת בימיינו.

אבל לעניינו - אותי מעניינת השאלה איך ניגשים לתנ"ך? למה העלאתי את מרטין בובר לפוסט הזה? דבר ראשון, בגלל שאני חושב שבובר הוא "המורה" שמצביע לדור בדיוק להיכן ללכת ואיך להתייחס לנושאים רציניים. דבר שני, משום שהאמירה החזקה שלו ב"דרכו של מקרא" היא בדיוק הפוזיציה שאני בחרתי לקחת לתנ"ך עם השנים. להיות אקסיסטנציאליסט אתאיסט, במילים עדינות, זה להיות פאנאט שחיי חיים אינדוידואליים עם עצמו, שכן אלוהים נמצא בתודעה של 80% מהאנשים בישראל (כ"כ מצחיק אותי שאני עכשיו יכול להשתמש בנתון הזה כאמיתי) ולכן חוסר ההתייחסות אליו, בין אם הוא ישנו ובין אם הוא אינו (בדיחת היגל) היא פשוט חוסר התמודדות עם המציאות שאנשים חיים בהווה.

ולכן, אחרי שהוצאנו את הספר כבר מהארון והבנו שהתנ"ך הוא יותר מקודקוס כאן שאיכשהו הגיע לשם ושבכלל לא קשור אלינו, נשאלת השאלה כיצד ולמה קוראים בו.

לכאורה, ענינו על השאלה הראשונה. קוראים בו כי כולם מתייחסים אליו בחיים. ואמנם, זוהי סיבה של בדיעבד ולא לחתחילה. אני מודע היטב לסתירה בדברי, אבל הנק' שלי ברורה. כדי לקרוא בתנ"ך לחתחילה צריך להיות לנו אינטרס מובהק מדוע לעשות כן. מהו המקום לו אנחנו בוחרים להקדיש את התנ"ך בחיינו.
באופן אישי, אני בוחר ברעיון הטוב והרע. ולא מבחינת הלכה, מצוות וחוקים - אלא מבחינת אתיקה. דהיינו, כשאני קורא, מעניינת אותי מאוד הנוכחות המתמדת של אלוהים בתור מוסר לכשלעצמו, שכשהו מתרחק מהעם - יורדת רמתו המוסרית - וכשהוא מתקרב אליו, נהפוכו.

המשחק הזה מצחיק במקצת, במיוחד כשאנחנו מנסים לעשות "העברת מדדים" לזמננו. להוויה שלנו. הרי ברור לכל, שהמדדים כפשוטם כפי שהם מופיעים בתנ"ך אינם המדדים שאנו צריכים להשתמש בהם בזמננו. ובכל זאת, מה כן המדדים? וכאן כל אחד נותן תשובה שונה. באופן אישי, אני ממליץ לקרוא ולשאול באופן מתמיד איפה אלוהים בסיפור, איפה המוסר בסיפור. אם הוא פסיבי, זה אומר משהו. אם הוא אקטיבי מובהק (מעמד הר סיני), זה אומר משהו. אם הוא אקטיביב בעקיפין (נביא) זה אומר משהו. אם הוא סטטי (מקדש) גם זה אומר משהו.

בכלל, ההסתכלות הזאת יכולה ליצור חוויה אמיתית בקריאה, לשאול - איפה הטוב והרע בסיפור? בהנחה שכשאין טוב ורע, המצב הוא "מעבר לטוב ורע" (Double pan).

היום היית רשימה קצרה, פשוט ישב לי קצת על הראש היום ההרמנויטיקה בקריאה של תנ"ך. אתם מוזמנים לתרום את המחשבות שלכם ולתרום לדיון איך אתם קוראים בתנ"ך.