כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של יצחק שויגר

    0

    העריסה הצ'רקסית

    2 תגובות   יום חמישי, 2/2/12, 12:58

     הנה הסטארט אפ החדש. העריסה הצ'רקסית. עריסה למניעת טלטולי תינוקות. זוהי עריסה לתינוק בנויה מעץ בגודל של מיטה לבובה גדולה. במרכזה יש חור גדול ושתי רצועות בד.  לאחר לידתו משכיבים את התינוק על גבו. ערום מתחת לשמיכה. ברצועות הבד קושרים אותו כך שלא יתחב  את ידיו לאפו ולא יניח חפצים בפיו וגם שלא יתהפך על גבו. ישבנו מעל החור שבמיטה וכך הוא לא זז. לא קר לו ולא חם לו. הוא מכוסה תמיד.  הוא לא זקוק לחיתולים. את הקקי הוא עושה ישר לחור. הפיפי קצת בעיה. אבל כנראה אצל הצ'רקסים הצינור ההוא מעוקל וארוך דיו גם אצל תינוקות. וכך גם הפיפי יורד ישר למטה. כך שוכב לו התינוק ארבעה חודשים. לא מפחידים אותו. לא מטלטלים אותו. אין לו סיבה לבכות והוא שקט ארבעה חודשים וגדל לתפארת. וכך הוא מדמיין כאילו הוא ברחם אימו ולא בוכה כמו התינוקות שלנו שזוכים לטלטולים לחסונים ושאר מרעין בישין שקורים לתינוק בארצנו ,אם הוא לא צ'רקסי, מיד לאחר לידתו.   אני רק מקווה שהשקט והאוטופיה של הגידול התינוק הצ'רקסי, לא גורם להורים לשכוח להאכיל אותו "כי תינוק ישן לא מעירים" זה מפריע לו להמשיך לחיות בתנאים שמזכירים לו את הרחם, שיצרו לו בעריסה הצ'רקסית.

    ואפרופו אוכל, גם בזה הצ'רקסים חדשנים. בגדי גלביות הקרב של הגברים הצ'רקסים, כולם במידה אחת. אם אתה משמין, השמלה לוחצת. ואז אתה יודע שהשמנת. לא צריך משקל דיגיטלי. אתה משמין? תאכל מעט. ולמה? כדי שתהיה זמין לקרב. ואיך תהיה זמין לקרב? תאכל בכריעה על יד השולחן. רגל  ימין בכריעה. רגל שמאל עומדת  והברך לוחצת כנגד  הקיבה. כך תאכל מעט. קיצור קיבה, נוסח צ'רקסי. לא צריך את כל הניתוחים המטורפים האלו שהמציאו לטובת השמנים והרופאים המנתחים!

    את כל הדברים המדהימים האלו למדתי עת חברתי לנסיעה משותפת עם חבורה גדולה מידידי, בטיול של קתדרא לצפון. נרשמנו בחבורה גדולה ומילאנו את האוטובוס וכך יצא לנו טיול פרטי, עם חברים עם מדריכה וארגון של הקתדרא. מומלץ לכל שוחר טיולים.

    והמדריכה ? אין עליה. כמו שאומרים. בולוס ראדה שמה. ערביה שרשית, גלילית, נוצרית. ילידת נצרת שמתגוררת בחיפה.  עברית צחה. בוגרת האוניברסיטה בירושלים בארכיאולוגיה בגליל  בקיאה במנהגי הערבים והיהודים ובדתות של כל בני האזור. מענינת וחריפה שמדריכה את התיירים באהבה ומקרבת אותם ואת ליבם למראה עיניהם.

    ולמה תיירים ולא טיילים? הרי בני הארץ אנו.  ואנו היינו תיירים  בגליל. "מטיילים" הם אלו שחוזרים למקום  שמוכר להם. תיירים זאת להם פעם ראשונה ואולי  אפילו אחרונה. האוטובוס היה מלא בצפונבונבונים. היינו בתיאלנד ובברזיל בקמבודיה ובקניה באוזבקיסטן במרבית ארצות אירופה  ובארה"ב. אבל לא בעילבון.  אמנם חלפנו על בקעת בית נטופה בדרכנו לצפון. שם נשקפת הבקעה,  ככה מערבית לכביש, שם נראה לנו הנוף היפה של הבקעה. ואולי חצינו אותה פעם,  בדרכנו לאיזה מצפה. אבל מי ביקר בעילבון? מי עצר אצל חרש הנחושת שם?  בקרנו בתי קברות ברומא.  אבל מי עצר בבית הקברות בעילבון? שם למדנו על שיטת הקבורה של הערבים הנוצרים, שהיא   שיטת הקבורה המשפחתית, שהייתה נהוג בימי החשמונאים בארץ? איך אומרת ראדה כתוב בתנ"ך "נאסף אל אבותיו." איך נאסף?  לכל משפחה יש ביתן קטן בן שמונה גומחות. כשמת בן משפחה, מפנים את הקבר הותיק מבין הקברים, את הגולגולות אוספים  במיכל נפרד. את הגופה החדשה שמים במקומה. וכך נאספים אל האבות. מנהג חכם, לא? חוסך בקרקע והוצאות חברה קדישא ששותות לנו את הדם ומפקיעות לנו קרקעות ומפרנסות אלפים בסיתות אבנים ומצבות.  ומנהגי האבלות? כמו אצל היהודים יושבים שבעה ומפרידים בין הנשים והגברים. ובדרכנו לעילבון, עברנו בכפר אחר שחציו ממוצא בדואי וחציו ערבי נוצרי יווני. שם ביקרנו במיזם של נשים עובדות שחצו את הקוים של המסורת הערבית ופתחו להן עסק עצמאי של רקמות חרוזים ובדים. המוצרים פזורים על הקירות ועל השולחנות  וממלאים את העין בצבעוניות הפורצת שלהם. ואחת הנשים מסבירה בחן על תולדות מאבקן להקמת המיזם ועל הצלחתן לפרוץ את המסורת הכובלת של הנשים בחברה הערבית הכפרית. היא גם מסבירה על הצבעים השונים של רקמות השמלות. אם תראו צוארון כחול, זה של אלמנה  או גרושה שעוד לא עברו 90 יום מיום הארוע. שהיא אינה יכולה להתחתן. ללמדך שיש לבדוק שמא היא בהריון. ואני נזכר בהלכה היהודית שגרושה יכולה להתחתן רק לאחר 90 יום מיום גירושיה ואלמנה  מטעם דומה. 90 יום לאחר מות בעלה. ואני שואל את עצמי מי למד ממי?  הרי ברור שהם מאיתנו שכן המנהגים אלו מתקופת המשנה היו באזור, עוד בטרם נולד האסלאם. ולמה אנחנו זנחנו אותו ומעתיקים לחיקנו דברים שאומצו אל חיק היהדות בפולניה הקרה. למה אצלנו מקדשים את כובע הפרווה של האציל הפולני והחרדים בישראל רואים בחבישתו בחום של אוגוסט מצווה של ממש.

    כשראדה מסבירה שהבית שביקרנו בו, קיים שם מאתיים שנה. זה קצת זמן  לא? היא אומרת זאת בגאווה מופגנת אתם רואים גם אנו כבר ותיקים בארץ הזאת. וכשחולפים ליד אנדרטה לשמות החללים, שנמצאת בכפר, היא לא מתעכבת להסביר, אבל במגומגם היא  עונה לשאלה ואומרת שזאת אנדרטה לחללי 48 שנלחמו. במי? היא לא אומרת. משהו עם הבריטים. ואתה רואה שהיא משתדלת לדלג על הקונפליקט העצום שבין בני הארץ הזאת. אתה רואה שהיא בקיאה יפה בהיסטוריה של הארץ ואף בתנ"ך שהוא הקושאן היהודי על הארץ וההיסטוריה של אלפי שנה של חיים וקבורות, של יצירה ושל מלחמות אין סופיות, שגרמו למוות וגלויות. מה לעשות והארץ הזאת מארחת מאות בשנים בני כמה דתות שגרים בה, עובדים את אדמתה ומתים ונקברים בה.      

    משם אנו נוסעים  לחרש הנחושת, בעלבון שמציג את מרכולתו ומספר בעברית נאה על הכנת קנקני הנחושת להגשת הקפה. בעודו מנגן בכינור למדריכה שלנו, ששרה בקול ענוג רסיטל לכינור ומדריכת תיירים, ששרה שירים בערבית,בני משפחתו  מציעים לנו את מיטב התוצרת הגלילית. זיתים סורים דפוקים ומרים, שמן זית בלאדי לא צלול ושקיות זעטר. קונים מכל הבא ליד. זהו גמרנו לקנות,נוסעים למסעדת אבו נימר שעל הכביש הראשי  שמתמחה בהאבסת קבוצות במחיר נוח ובשפע בלתי מוגבל של סלטים, אכול ככל שתחפוץ. ואכן אכלנו ככל שחפצנו שפירושו, עד להתפקע.

    משם אנו בדרכנו לכפר הצ'רקסי כפר קמא,שליד כפר תבור. קמא "ראשון" בארמית שהייתה השפה המדוברת כימי בית שני.

    שם ביקרנו במוזיאון למורשת העם הצ'רקסי ושם ראינו את העריסה הנזכרת לעיל. המקום מטופח ומרתק ומומלץ לכל תייר בארצו.  לא שמעתי על איש מבין נוסעי האוטובוס כי היה אי פעם בכפר הזה או במוזיאון.  למדנו מן המדריך החביב על מנהגי הצ'רקסים למדנו על מוצאם מקווקז ועל החשבון ארוך הימים והדמים, שיש להם עם העם הרוסי, אותו הם מאשימים ברצח עם, ממש כמו שהארמנים מאשימים את התורכים. שלא לשכוח את השואה הפרטית שלנו.  רצח עם הוא עניין כנראה שבשגרה באזור שלנו והפליטים שלו  מוצאים מסתור בארץ המסכנה והדוויה שלנו. על דלת המסגד המקומי ישנה הודעה בעברית, המזמינה את בני העם הצ'רקסי להפגנה ליום הזיכרון לרצח הצ'רקסים על ידי הרוסים. שכן הצ'רקסים אינם ערבים הם קוקזים שקיבלו עליהם את דת האסלאם.

    זהו. נגמר הטיול.

     מלאי חוויות ועל בטן מלאה מתבשילי אבו נימר אנו עולים לאוטובוס שמחזיר אותנו למדינת תל אביב המוכרת לנו והאהובה עלינו. אני מניח את גופי על ספסלי המושב האחורי, שחברי  בדאגתם כי רבה, השאירו אותו במלואו למנוחתי. אני מניח את ראשי על ירכיה החמות והאוהבות של רעיתי היחידה  והאהובה ושוקע למנוחת שבת אחרי הצהרים. מעביר בראשי את המראות הטעמים והריחות המשכרים שספגנו בטיול. וחושב, על הביקור המרתק בתרבות אחרת, שהיא שכנה לשלי, שלא הייתה מוכרת לי, ושמתקיימת בארץ מולדתי, ככה במקביל, תוך אימוץ הדרגתי של שפה אחת ואזרחות זהה ובאין מפריע. ואני ממשיך ומהרהר, שאם בני הארץ הזאת, אלו שנולדו בה אלו שבאו מקרוב  ואלו שגרים בה מאות בשנים. אלה שמחזיקים בה מכוח כושאן היסטורי תנכי ואלו שמחזיקים רק בזכויות של תושב ודייר מוגן, היו מוצאים דרך של ממש, לחיות ביחד  בשלום, לשמור ולשמר, כל אחד את מנהגיו ומאכליו בגדיו מורשתו ושפתו,  ואולי במשך השנים להעתיק זה מזה ולחבר ולשלב  את כל השבטים הללו לשבט אחד, מרובה פנים, אולי היינו חיים בגן עדן, שאולי ממנו גורש האדם הראשון על פי הסיפור המקראי, שנולד פה באזור.

    מי ילמד את בני הארץ הזאת, כי יש אפשרות כזאת? כי צריך להשיב את הסכינים לנדנם, ולא ללכת שבי, אחרי גוילים עתיקים, שמקורם במוחות קודחים, שהטיפו לשנאה ולרצח של השונה.  וכמה מדהים שבני אדם, בעת הזאת, לאחר אלפיים שנה,  עדיין שומרים בקנאות, על הכתוב בספרים העתיקים ההם, שכולם מעשה ידי בני אדם מטורפים, ומקדשים את הרצח והשנאה ומרחיקים את בני הארץ הזאת זה מזה.                 

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/3/16 06:31:
      ונאמר אמן.
        23/9/12 09:03:
      נהניתי מאד מהטיול שלך עם מחשבותיך בארץ הגליל...תענוג לקרוא....תודה:)

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יצחקשויגר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין