הזדמן לי היום להאזין לתוכניתו של גבי גזית ברדיו 103. נושא הדיון היתה השאלה אם ראוי לחייב את הפקידה במשרד ראש הממשלה, שסבלה לכאורה מהטרדותיו של מנהל הלשכה – מר נתן אשל, למסור על כך עדות.

השאלה שהועלתה על ידי מר גזית היא פשוטה מאד.  התשובה פחות.

יש כאן התנגשות בין שני אינטרסים לגיטימיים סותרים, שהעדפת האחד מהם תפגע בהכרח במשנהו.

אינטרס אחד הוא האינטרס הציבורי, שיש לעשות את כל מה שנדרש כדי שעבריין יתן את הדין על חטאיו.

האינטרס השני, שבעיניי גם הוא אינטרס ציבורי מובהק, הוא שיש להגן על קורבנות עבירה מפגיעות נוספות שעתידות להגרם להם על ידי קיום הליך משפטי כנגד מי שפגע בהם.

תחום המשפט אינו נמנה כידוע על המדעים המדוייקים, והתשובה לשאלה שהועלתה על ידי גבי גזית אינה מצוייה בספרי המתמטיקה והפיסיקה, אלא  בתחום המוסר, וככזו, יש לה יותר מתשובה נכונה אחת – הכל לפי אמות המוסר של המשיב.

גם ספר החוקים של מדינת ישראל אינו כתובת נכונה למציאת תשובה לשאלה הנדונה, שכן החוק מתייחס רק לשאלה אם ניתן לחייב את הקרבן להעיד, אך לא להיבט המוסרי של העניין. חוק פלילי אינו אמור לקבוע מה מוסרי ומה לא, אלא מה מותר לעשות ומה אסור. לא כל מה שאסור לעשותו, הוא בהכרח בלתי מוסרי. כך לדוגמה: הוראת החוק האוסרת על מי שאינו חגור בחגורת בטיחות לנהוג ברכב, אינה מתיימרת לקבוע נורמה מוסרית כלשהי, וכך הדבר גם לגבי שאר הוראות החוק. כך גם החוק קובע באופן חד משמעי שאסור לרצוח, אך לא נוקט עמדה בנוגע למוסריות המעשה, וטוב שכך. החקיקה האזרחית, להבדיל מן הדתית, אינה מתייחסת כלל לענייני מוסר ויראת שמיים, אלא קובעת כללי התנהגות שעל הציבור לציית להם. המחוקק האזרחי, קרי – הכנסת שואב את סמכותו לחוקק מכח היותו הריבון, ואינו מתיימר כלל להוות מופת מוסרי. מי שחולק על דברים אלה, מוזמן להפנות את מבטו אל הכנסת העכשווית, ואין ספק שישתכנע מייד בצדקתם.

אך מה אשיב לקורא המבקש בכל זאת תשובה ברורה לשאלה הנדונה? תשובתי - תהיה אשר תהיה, אינה נובעת מרמת הבקיאות שלי בספר החוקים, אלא מהשקפותי המוסריות, ועל כן אינה יותר טובה מן התשובה שתינתן לאותה השאלה, על ידי כל אחת ואחד מן הציבור של אלה שמתעניינים בנושא.

ואם בכל זאת יש מישהו שסקרן לדעת את עמדתי האישית, הרי שמבחינתי הדברים ברורים וחד משמעיים. כיוון שאין סימטריה בין שני האינטרסים המנוגדים, יש להעדיף את עניינו של הצד החלש יותר מבין השניים.  ברור שיכולתו של הציבור (קרי המדינה) לספוג את הנזק שיגרם על ידי סרובו של הקרבן להעיד במקרה הנדון עולה בהרבה על הנזק הצפוי לקרבן אם יסכים להעיד, יש איפוא להעדיף כאן את האינטרס של הפקידה, ולוותר על עדותה. השאלה היא אם להעדיף דרך שתגרום גרוד קל לצבע שעל הפגוש של הציבור, או את הדרך שתרמוס את הפקידה שלא חטאה, עד כדי הרס חייה.

מה יותר יפה לענייננו בהקשר הנדון מן המלים היפות שכתב נתן אלתרמן בשירי מכות מצרים:

"כי צדיק בדינו השלח

אך תמיד בעוברו שותת,

משאיר כמו טעם של מלח

את דמעות החפים מחטא"

ככל שאני מבין, יש כבר בידי החוקרים מספיק ראיות כדי למנוע ממר אשל לחזור לתפקידו הבכיר, ואם אי מסירת עדות על ידי קרבן העבירה תמנע רק את העמדתו לדין פלילי, מן הראוי שהמדינה תגלה התחשבות במצבה העדין, ותוותר על חיובה להעיד. אני אומר דברים אלה בזהירות רבה, ותוך מודעות לכך שגם דעה הפוכה היא לגיטימית לא פחות. לשמחתי, החוק שמאפשר לחייב קרבן למסור עדות, מאפשר לרשויות החוק גם לוותר על עדותו.