אני קופץ כמה שנים קדימה בסיפור לקראת סוף כיתה ו אני אחרי ניתוח בברכים ולאט לאט אני מרגיש שילדים מתחילים לדבר איתי, להתקרב אלי וידעתי שאלו האנשים שאני הולך לעבור איתם לחטיבת הביינים פיתחתי תקווה בלבי שהמגמה של ההתקרבות תמשיך גם אל החטיבה חשבתי כמו שאמרתי שאני הולך לעבור לחטיבה ביחד איתם אך לא כך היה כשאני באתי להירשם ביחד עם אמי המנהל אמר לנו שאין תקציב להוסיף עזרים לנכים רמפה ידיית אחיזה וכו ואמר לנו בלי בושה אולי תממנו זאת בעצמכם? המום וכועס שלחתי  בעזרת אמי מכתב לכל מי שרק יכולתי המעוצה לשלום הילד משרד החינוך ואפילו התראינתי בגל"ץ על הדחיה והסירוב שקבלתי  מאותו מנהל דפוק והסיפור הזה הגיע עד הדרגים הכי גבוהיים כולל שרת החינוך דאז לימור לבנת זו היתה הפעם הראשונה ולא האחרונה שנתקלתי באטימות של מערכת החינוך "הנפלאה" במדינת ישראל נכנסתי בסופו של דבר לבצפר שבו לימדה אמא שלי מורה לשעבר 18 שנה היתה מורה בבצפר הזה והנה התחלתי את כיתה ז ולפחות בתחילתה היתיי בקשר עם הילדים בכיתה   ונעשו נסיונות מעטים אומנם  לשלב אותי אבלבכל זאת היה ניסיון כזה האירוע הדרמטי מבחנתי היה לקראת  חופשת הפסח  טקס בני מצווה החלו החזרות לו טקס שבו כל השכבה משתתפת מי בקרינוות מי בקטעי משחק מי בשירה ומי בריקוד בטקס היו גם שני ריקודים של כל השכבה ביחד  אמרו בוא תרקוד תנסה איך  ילד נכה יכול לרקוד עם עוד 150 ילדיםלא נכים? שאלתי את עצמי  אני עד היום מנסה להבין איך המשך בפעם הבאה..

כל האירועים קרו באמת.....