התחושה המוזרה הזאת, של לשבת ביחד באותו חדר, ליד אותו שולחן, אוכלים יחד ארוחה שהכנו יחד, כמו פעם, לשכב באותה מיטה

ואתה לא נוגע בי.

אתה כבר לא שלי, אתה של מישהי אחרת. מבחינתך בעצם לא היית שלי מעולם.

הייתי הזמנית להעביר איתה את הזמן והלילות והימים ואת מה שביניהם.

ויושבים ומדברים ואני מסתכלת עליך ושואלת את עצמי אם אני עדיין אוהבת. 

יש משהו בפתיחות שלנו, בכנות שלנו, בצורה שאתה מסתכל עליי ואני לא יכולה לא לומר את מה שבליבי.

אתה יודע הכל. כאילו מסתכל עליי בעיני רנטגן שחודרות מבעד לשכבות בגדים ועור ועצמות 

ורואות את מה שבאמת קורה שם.

שוכבים במיטה שלי ומעשנים. מדברים. מעשנים עוד. בוהים בתקרה. ואתה לא נוגע בי.

כמה מוזר שאתה לא נוגע.

והאמת - לא יודעת אם אני מתגעגעת אליך או לתחושה של הביחד.

אתה היית האחרון, כנראה תישאר במקום הזה עד שיבוא הבא.

הלכת. וכאילו לא היית.

תחושה מוזרה.