מאמן הקפה שלי
פוסטים פופולאריים
-
תמיד אמרו לי שיש לי קול רדיופוני...
23/1/08 | 1401 צפיות
-
יום שישי הגדול
30/5/08 | 1550 צפיות
-
דחוף את הפרה שלך...
9/5/08 | 3417 צפיות
-
השנה, מותר להוריד את התחפושת!
5/3/09 | 991 צפיות
-
תתארו לכם עולם...
7/4/08 | 906 צפיות
-
ילדים רואים הכל
29/2/08 | 1070 צפיות
פוסטים אחרונים
- מודלינג- נאה דורש נאה מקיים 6/5/10
- ערפדי אנרגיה 17/4/10
- סרטון מרגש לפסח 28/3/10
- מי לא יכול לצאת לחופש 25/3/10
- הללויה 3/3/10
- מקסים פשוט מקסים!!! 27/2/10
תקועים ולא רק בפקקים
אתמול, כשעמדתי בפקקים הרגילים של הבוקר בדרך לעוד פגישה, שמעתי ברדיו שיר שאני מאד אוהב של להקת "רוקפור", שנקרא "הכעס".יש שם בית שאומר "אם יש עוד סיבות הן כבר לא חשובות היום, צולל נעלם וטומן את הראש בחול, אוסף שאלות זה עדיין בפנים בוער, פוחד לעלות ותמיד מחדש נופל..." ואז חשבתי לעצמי כמה השיר הזה, שהוא שיר מדהים, אולי דווקא בגלל שהוא בו זמנית גם מאד עצוב ורגשי וגם כל-כך אמיתי להרבה יותר מדיי אנשים, כמה הוא בעצם מסמל את התקיעויות שפעמים רבות אנשים מגיעים איתן לאימון אישי. אז זה נכון שלכל אחד מאיתנו יש את הקשיים וההתמודדויות שלו, וזה נכון שגם לאנשים האופטימים והמצליחנים ביותר יש את רגעי המשבר והנפילה וזה חלק מהחיים. ועם זאת, יש גם אנשים מסויימים שהמקום הזה של ייאוש, הרמת ידיים, חוסר אמון עצמי וחוסר תקווה הם לא אפיזודה חולפת אלא מצב קיומי.ואני לא מתכוון לאנשים שיש להם הפרעה נפשית כלשהי או איזה סוג של דכאון, אני מתכוון לאנשים שמסתובבים בינינו, שעובדים איתנו, שגדלנו איתם... אנשים שאתה יכול לזהות אותם לפי ההליכה השפופה, המבט הלא מפוקס, האפרוריות בפנים, חוסר האנרגיה, הדיבור האיטי... אנשים שיכולים להפוך ולשנות את המציאות שלהם, רק שמאיזושהי סיבה הם כבר מזמן הפסיקו לנסות. את האנשים האלה אני מכנה בשם "תקועים", לא ממקום של גנאי או זילזול, חלילה, פשוט ממקום של הבנה שמה שקורה להם זה שהם לא מילאו את המצברים שלהם כל-כך הרבה זמן עד שהם מצאו את עצמם בלי דלק בעליות של הקסטל ועכשיו, מרוב שהם כבר רגילים לפאסיביות שלהם הם יושבים בשולי הכביש ומחכים לגרר, בלי שהם אפילו התקשרו להזמין אותו, במקום לעשות מעשה, לתפוס טרמפ לתחנת דלק ולחזור עם אספקה חדשה. כשהאנשים האלה מגיעים אלי לאימון אישי, זה אומר שהם כבר במקום טוב יותר, במודעות שהשינוי גם נצרך וגם אפשרי ובעיקר שיש ביכולתם לעשות אותו, גם אם הם זקוקים כרגע למישהו שיכוון אותם. את האנשים האלה אני מאד מעריך, כי אני יודע, מהשיחות איתם, לכמה אנרגיות ומאמץ הם נדרשים בכדי להרים אלי טלפון ולקבוע פגישה. ומהאנשים האלה אני נדהם בכל פעם מחדש, כשהם עושים את העבודה, מוצאים בתוכם את הכוחות, עושים את השינוי ומגיעים, אחרי תהליך עמוק ומשמעותי, ליעד שהציבו לעצמם.לא פעם, בפגישות הפרידה מהם, ההתרגשות עצומה וזה מאותם הרגעים בהם אני מתחבר פנימה לתוך עצמי, למקום הכי עמוק בתוכי שהביא אותי מלכתחילה להיות מאמן, ולשמש סוג של מגדלור, שעוזר לטועים למצוא מחדש את השביל. לעומת זאת, יש הרבה יותר מדי פעמים שאני מזהה את האנשים האלה רק מהמשפטים שהם אומרים. זה יכול להיות בתור בבנק או במכולת, במסעדה בשולחן ליד, איזה ספק שאני עובד איתו או סתם מישהו שנוצרה לי איתו היכרות מאיזושהי סיבה.ואז אני יכול לשמוע משפטים כמו: "עזוב, תמיר, אין לי סיכוי" או "מאז ומתמיד הייתי כשלון", "אני אף פעם לא מצליחה", "בשביל מה בכלל להתאמץ?" ועוד הרבה משפטים חסרי תקווה ועתיד. אני מניח שכולכם מכירים אותם, שגם אתם פוגשים אותם בסביבה שלכם, במקום העבודה או אפילו בפאב השכונתי, על כוס בירה. ואני מניח שגם אתם מסתכלים עליהם בחמלה ורוצים לנער אותם ולהזכיר להם ש"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". אז אני רוצה להגיד לכם שכן, בעולם המופלא הזה שאנחנו חיים בו יש עליות וירידות, יש סתירות פנימיות, יש דברים שאולי לעולם לא נבין, אבל מה שבטוח זה שתמיד יש לאן לשאוף, תמיד יש מה לעשות והדרך היא תמיד למעלה. להיות תקועים זה מתיש, מייאש ובאופן אבסורדי (כן, כן, גם פה יש אבסורד) זה אפילו גרוע יותר מאשר ללכת אחורנית. כי כשיש תנועה, לכל כיוון שהוא, יש אנרגיה שאפשר לתעל, עם עבודה, מאמץ, נחישות ואמונה עצמית, לכיוונים חיוביים. כי בכל מקום שבו יש תנועה יש חיים. אבל כשאין תנועה, יש סוג של התנוונות. מים, שהם שיא השפע והחיות, אם הם לא זזים הם נהיים מעופשים וכל דבר שתכניס לתוכם ימות (חוץ מבקטריות, אולי). בדומה לזה, איבר בגוף, אם לא תזיז אותו יתנוון, דם שלא זורם יגרום לנקע ויש עוד אינספור דוגמאות. אז כמו שה"דג נחש" שרים, אנחנו בקבוצת יוזמות "מזמינים אתכם לזוז"... גם כשקשה, גם כשמלחיץ, גם כשמייאש... לזוז פיסית, נפשית ורוחנית. ומתוך התזוזה הראשונית הזו תגיע עוד אחת ועוד אחת, ובכל תזוזה זה יהיה קל יותר ונעים יותר, ואם תעשו את זה במודעות, מתוך מטרה ברורה, עם יעדים ותכנית עבודה, אני מבטיח לכם שגם תראו תוצאות במהרה. כי כמו באימון פיסי, גם בכל תחום האימון... יש לנו שרירים ואנחנו רק צריכים להמשיך ולאמן אותם, לא? מה אתם ממליצים ל"תקועים"? |
תגובות אחרונות
-
כן לחיוך
בתגובה על מודלינג- נאה דורש נאה מקיים
-
מכשופה
בתגובה על לולי הנסיכה
-
ברקת~ב
בתגובה על ערפדי אנרגיה
-
לימור ברנע
בתגובה על סרטון מרגש לפסח
-
גרין קוסמטיקס
בתגובה על מי לא יכול לצאת לחופש
-
אשתו של הנוסע בזמן
בתגובה על פוסט תגובה למקסימה
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
פוסט מעניין....... כמו תמיד, אתה גורם לי לחשוב.
אני חושבת על חברים שהיו, כהגדרתך, "תקועים". אני לא המלצתי, לא דחפתי, לא פעלתי לשום כיוון. לפעמים תמיכה בכאלו שהגיעו למבוי סתום מספיקה. לפעמים רק לתת להם לדבר ולספר, לבכות ולצעוק, ואפילו סתם להתבכיין, זה מספיק. מספיק כדי שימצאו בעצמם את הדרך הנכונה להמשיך הלאה ממקום ה"תקיעה".
מה אתם ממליצים ל"תקועים"?
השאלה היא האם אותם אנשים שאתה מדבר עליהם באמת אכן מרגישים תקועים או שזה רק בעינייך.
לעיתים מה שטוב לאחד לא בטוח שטוב לאחר וזה בדיוק כמו שמסתכלים על מישהו ואומרים מה הוא רק עובד יצור במפעל אבל בשביל אותו אדם פשוט שעובד בזה , זה עולם ומלואו.
אנחנו לא צריכים לשנות אנשים אלא השינוי זה לבוא מהם, מתוכם.
אין ביכולתנו לשנות את מה שלא ניתן ובהסכמה מלאה.
לעיתים אנשים חשים בושה לפנות לעזרה ולעיתים גם אינם מרגישים צורך בעזרה טוב להם ככה בתוך הבועה שלהם וחלילה להזיז אותם משם.
אז לפני שמתחילים בשינוי צריך לבחון שני דברים:
1. האם אנשים מרגישים אכן תקועים או שאנחנו רק מסתכלים עליהם מהצד וחושבים כך.
2. האם אנשים רוצים שינוי או שאנחנו כופים עליהם לשנות
אף מאמן, פסיכולוג או איש מקצוע יצליח לשנות את מה שלא ניתן כשהאדם מולך לא מעוניין בשינוי כי השינוי מתחיל קודם כל בתוכנו...
קנית אותי ברגע שהשתמשת כפתיח באחד השירים שאני הכי אוהבת. ואני אוהבת אותו בדיוק מהסיבה הזו- למי שהשתחרר מתקיעות- הוא מזכיר, ובאיזשהו מקום- מעודד, כי הדרך כבר פתוחה. נעים רלאות איך פעם הזדהנו והיום כבר מסתכלים אחורה :)
מסכימה עם הרבה ממה שכתבת כאן, ולגבי התקיעות, אני מאמינה שעד שאדם לא ירצה, ממש ירצה, לעשות משהו, שום דבר לא ישחרר אותו מהתקיעות. ביקשו ממני אתמול לשוחח עם בת משפחה שעולה במשקל. אני רדתי כמעט 20 קילו. אמרתי למי שביקש שזה לא יעזור. להיפך- אם אדבר איתה על ה היא תפשוט על המקרר ביתר עוצמה. צריך שמשהו יפקע בפנים (אנשים עושים שינוי או כבריחה מכאב או מרדיפה אחרי העונג) כדי שהיא תתחיל לזוז ואז יהיה אפשר לעזור לה.
כשמישהו כבר מתחיל לזוז- זה המקום, לתפיסתי, לשאול אותו מה הוא רוצה שיקרה ולהתביית איתו על שינויון קטן. ממש משהו קטנטן, שבו יוכל להצליח. מעודד מההצלחה אפשר לעבוד איתו על עוד שינוי קטן, ועוד אחד, ועוד אחד, ומהר מאוד הוא יהיה מוכן לשינויים גדולים יותר הנובעים מחוויה של הצלחה.
וגם במקומות בהם לא הצליח השינוי- הרי הוא דבר קטנטן, ואז אם בררנו ובאמת זה לא שינוי שניתן לעשות כרגע- עוברים לשינוי קטנטן אחר. חווית ההצלחה בוא תבוא.
והערה זעירה: כתבת "ואני לא מתכוון לאנשים שיש להם הפרעה נפשית כלשהי או איזה סוג של דיכאון, אני מתכוון לאנשים שמסתובבים בינינו, שעובדים איתנו, שגדלנו איתם...". אבל תמיר, גם מי שיש לו הפרעה נפשית כלשהי או סוג של דיכאון מסתובב בינינו, עובד איתנו, גדלנו איתו... ואנשים במצבי תקיעות מן הסוג שתיארת, למעשה שרויים בסוג של דיכאון. תחושת הערך העצמי שלהם נמוכה, הם חסרי תקווה באשר לאפשרות שלהם ליצור שינוי חיובי בחיים שלהם, ורוחם דעוכה. בין המאוזן-לחלוטין לחולה-הנפש יש רצף שלם של אפשרויות.
מנסה לפרסם את תגובתי בפעם השישית... אולי הפעם זה יצליח.
מגן ידידי, אלוף האופנוענים
הדרך שאתה עושה מדהימה ומעצימה
רק תשמור על עצמך בדרכים המתפתלות
שבת שלום וסו"ש מקסים
היי ליאור
תודה על הכיכוב
לגביי התקוע ההוא עם היבלת...
נראה לי שנכנס לבקר אותי אחד שכזה בן 42 מהרצליה...
אין לי מושג על מה דרכתי לו...
אבל נאחל לו
שבת שלום וסו"ש מקסים
כל הכבוד שרה
מדהים עד כמה הכתיבה שלך
מתחברת לפוסט ולשיר
יאללה, שרה תזיזי אותם...
תודה שגית
שבת שלום וסו"ש מקסים
תודה גיל
סו"ש מקסים
היי תמיר
אכן פוסט מעניין ,אך למראה הכוכב האדום נראה לי שדרכת לאיזה תקוע על היבלת..בכל מקרה אני מאחלת לכל הדורכים במקום התעוררות התבוננות וצמיחה..
לא לפחד כלל
לפעול בדרכים שכרגע נראות הכי קלות, העיקר לפעול.
להתנדב ולתת מעצמך זה יביא בחזרה המון המון עשייה.
קודם כל זה מוציא ותך מהלבד, זה מזרים דם חדש,
זה מביא פעילות ולא חשוב מאיזה סוג.
יאללה חברים
תתחילו לזוז, זה כדאי.
רשימה יפה ומועילה...יפה מאוד תמיר!
באופן אישי... יצאתי לדרכים בתחילה לבד ואפילו עם שק מלא תהיות לאט לאט .......מעשיי החלו להעיד על עצמם....מה שמקסים בעיניין....שמתקיים אצלי עיניין "מי נהנה יותר הנותן או המקבל"...ואני מרגיש את ההצטרפות וההזדהות של עשרות אלפי אנשים שנהיו רדומים או במצב של אדישות קלינית....אפשר לראות זאת בבלוג שלי בתפוז שמעידות על כך שמשהו בתעצומות הנפש של האנשים ...פורץ ונפתח כשיש להם סיבה....
http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=magen1
צריך להעיז...להיות קשוב לסימנים הפנימיים....ולצאת לדרכים....
כי...."הדרך חכמה מההולך בה"
קודם כל תודה,
"תקועה" זאת בדיוק המילה בה השתמשתי באחד מהפוסטים שלי:
"רק בשביל לקבל חיבוק" http://cafe.themarker.com/view.php?t=206946
"נמצאת בתקופה קצת מבולבלת בזמן האחרון, מרגישה שדברים לא מסתדרים כפי שתכננתי, אני יודעת אסור לתכנן אבל מרגישה תקועה, מרגישה שאני דורכת במקום כבר כמעט שנתיים..."
אבל יש בי אמונה וזאת המלצתי לכל אותם אלו שמרגישים "תקועים"
להאמין...!
"אני יודעת שאצליח, הכל הולך להשתנות" http://cafe.themarker.com/view.php?t=229302
תודה
שבת שלום ויום מקסים
שגית
פוסט מעולה!!!
מודעות למחלה היא השלב הראשון בהחלמה..
כוכב ראשון לכוכבית
צודקת, אך ה- בעיה שהם לא מודעים לכך
בהצלחה