אתמול, כשעמדתי בפקקים הרגילים של הבוקר בדרך לעוד פגישה, שמעתי ברדיו שיר שאני מאד אוהב של להקת "רוקפור", שנקרא "הכעס".יש שם בית שאומר "אם יש עוד סיבות הן כבר לא חשובות היום, צולל נעלם וטומן את הראש בחול, אוסף שאלות זה עדיין בפנים בוער, פוחד לעלות ותמיד מחדש נופל..." ואז חשבתי לעצמי כמה השיר הזה, שהוא שיר מדהים, אולי דווקא בגלל שהוא בו זמנית גם מאד עצוב ורגשי וגם כל-כך אמיתי להרבה יותר מדיי אנשים, כמה הוא בעצם מסמל את התקיעויות שפעמים רבות אנשים מגיעים איתן לאימון אישי. אז זה נכון שלכל אחד מאיתנו יש את הקשיים וההתמודדויות שלו, וזה נכון שגם לאנשים האופטימים והמצליחנים ביותר יש את רגעי המשבר והנפילה וזה חלק מהחיים. ועם זאת, יש גם אנשים מסויימים שהמקום הזה של ייאוש, הרמת ידיים, חוסר אמון עצמי וחוסר תקווה הם לא אפיזודה חולפת אלא מצב קיומי.ואני לא מתכוון לאנשים שיש להם הפרעה נפשית כלשהי או איזה סוג של דכאון, אני מתכוון לאנשים שמסתובבים בינינו, שעובדים איתנו, שגדלנו איתם... אנשים שאתה יכול לזהות אותם לפי ההליכה השפופה, המבט הלא מפוקס, האפרוריות בפנים, חוסר האנרגיה, הדיבור האיטי... אנשים שיכולים להפוך ולשנות את המציאות שלהם, רק שמאיזושהי סיבה הם כבר מזמן הפסיקו לנסות. את האנשים האלה אני מכנה בשם "תקועים", לא ממקום של גנאי או זילזול, חלילה, פשוט ממקום של הבנה שמה שקורה להם זה שהם לא מילאו את המצברים שלהם כל-כך הרבה זמן עד שהם מצאו את עצמם בלי דלק בעליות של הקסטל ועכשיו, מרוב שהם כבר רגילים לפאסיביות שלהם הם יושבים בשולי הכביש ומחכים לגרר, בלי שהם אפילו התקשרו להזמין אותו, במקום לעשות מעשה, לתפוס טרמפ לתחנת דלק ולחזור עם אספקה חדשה. כשהאנשים האלה מגיעים אלי לאימון אישי, זה אומר שהם כבר במקום טוב יותר, במודעות שהשינוי גם נצרך וגם אפשרי ובעיקר שיש ביכולתם לעשות אותו, גם אם הם זקוקים כרגע למישהו שיכוון אותם. את האנשים האלה אני מאד מעריך, כי אני יודע, מהשיחות איתם, לכמה אנרגיות ומאמץ הם נדרשים בכדי להרים אלי טלפון ולקבוע פגישה. ומהאנשים האלה אני נדהם בכל פעם מחדש, כשהם עושים את העבודה, מוצאים בתוכם את הכוחות, עושים את השינוי ומגיעים, אחרי תהליך עמוק ומשמעותי, ליעד שהציבו לעצמם.לא פעם, בפגישות הפרידה מהם, ההתרגשות עצומה וזה מאותם הרגעים בהם אני מתחבר פנימה לתוך עצמי, למקום הכי עמוק בתוכי שהביא אותי מלכתחילה להיות מאמן, ולשמש סוג של מגדלור, שעוזר לטועים למצוא מחדש את השביל. לעומת זאת, יש הרבה יותר מדי פעמים שאני מזהה את האנשים האלה רק מהמשפטים שהם אומרים. זה יכול להיות בתור בבנק או במכולת, במסעדה בשולחן ליד, איזה ספק שאני עובד איתו או סתם מישהו שנוצרה לי איתו היכרות מאיזושהי סיבה.ואז אני יכול לשמוע משפטים כמו: "עזוב, תמיר, אין לי סיכוי" או "מאז ומתמיד הייתי כשלון", "אני אף פעם לא מצליחה", "בשביל מה בכלל להתאמץ?" ועוד הרבה משפטים חסרי תקווה ועתיד. אני מניח שכולכם מכירים אותם, שגם אתם פוגשים אותם בסביבה שלכם, במקום העבודה או אפילו בפאב השכונתי, על כוס בירה. ואני מניח שגם אתם מסתכלים עליהם בחמלה ורוצים לנער אותם ולהזכיר להם ש"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".  אז אני רוצה להגיד לכם שכן, בעולם המופלא הזה שאנחנו חיים בו יש עליות וירידות, יש סתירות פנימיות, יש דברים שאולי לעולם לא נבין, אבל מה שבטוח זה שתמיד יש לאן לשאוף, תמיד יש מה לעשות והדרך היא תמיד למעלה. להיות תקועים זה מתיש, מייאש ובאופן אבסורדי (כן, כן, גם פה יש אבסורד) זה אפילו גרוע יותר מאשר ללכת אחורנית. כי כשיש תנועה, לכל כיוון שהוא, יש אנרגיה שאפשר לתעל, עם עבודה, מאמץ, נחישות ואמונה עצמית, לכיוונים חיוביים. כי בכל מקום שבו יש תנועה יש חיים. אבל כשאין תנועה, יש סוג של התנוונות. מים, שהם שיא השפע והחיות, אם הם לא זזים הם נהיים מעופשים וכל דבר שתכניס לתוכם ימות (חוץ מבקטריות, אולי). בדומה לזה, איבר בגוף, אם לא תזיז אותו יתנוון, דם שלא זורם יגרום לנקע ויש עוד אינספור דוגמאות. אז כמו שה"דג נחש" שרים, אנחנו בקבוצת יוזמות "מזמינים אתכם לזוז"... גם כשקשה, גם כשמלחיץ, גם כשמייאש... לזוז פיסית, נפשית ורוחנית. ומתוך התזוזה הראשונית הזו תגיע עוד אחת ועוד אחת, ובכל תזוזה זה יהיה קל יותר ונעים יותר, ואם תעשו את זה במודעות, מתוך מטרה ברורה, עם יעדים ותכנית עבודה, אני מבטיח לכם שגם תראו תוצאות במהרה. כי כמו באימון פיסי, גם בכל תחום האימון... יש לנו שרירים ואנחנו רק צריכים להמשיך ולאמן אותם, לא?

מה אתם ממליצים ל"תקועים"?