היא אמרה כן ואולי זה היה לא, היה עליה לחזור לאחור דרך זיכרון אפוף עלטה, שום דבר לא היה ודאי. אצל העניים אפילו הזיכרון מזונו דל מאצל העשירים, יש לו פחות ציוני-דרך בחלל, שכן אין הם מרבים לצאת ממקום מגוריהם, וגם פחות ציוני-דרך בזמן, זמן של חיים חדגוניים ואפורים. אמנם יש הזיכרון של הלב, שאומרים שהוא הרווח ביותר מכולם, אבל הלב נשחק ביגיעה ובעבודה, שוכח מהר יותר תחת משא התלאות. רק אצל העשירים הזמן האבוד שב ונמצא. לעניים אין הוא מסמן אלא את נתיבה המעורפל של דרך המוות.
מתוך: אדם הראשון/ אלבר קאמי הוצאת עם עובד 1994 תרגום: אילנה המרמן
|
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נו, הרי זה מבורך, ואמרו חכמים 'איזהו עשיר השמח בחלקו'. ואם העני שמח בפתו החרבה יותר
מאשר העשיר שמח בחופן מטבעותיו, הרי כבר עדיף להיות עני ואביון. ואכן רוב בני אדם
הם מספיק חכמים משום כך הם נשארים בעוניים.
אני מקווה שלא תהיה הפיכה קומוניסטית לעולם. לא בא לי לגור עם עוד משפחה בדירה או לבקש אישור מן הממשלה לעבור דירה או לעבור למדינה אחרת בלי לקחת את הספרים שלי (אמא שלי אגב, הסתכנה והבריחה את בודלייר כשעלינו לארץ. עד כאן היא אמרה בודלייר בא איתנו).
אם כבר לקחת את הטקסט לכיוון אקטואלי אז ככה:
אנחנו לא יכולים לקחת לעשירים את כספם אלא אם כן תהיה הפיכה קומוניסטית. אבל בינתיים אנחנו יכולים לפעול נגד צמצום העוני, ולו מבחינה תרבותית. לא לכלוא את מי שיש לו פחות בגטו של ערוץ 2.
אתמול ראינו בספריית בית אריאלה קבוצה של ילדים ערביים מיפו, בתי שאלה אותי למה הם צועקים.
הילדים היו מאד שמחים ונרגשים להיות בספרייה. אחר-כך קראה להם המדריכה (בעברית כמובן, לא ניכנס לפוליטיקה עכשיו) והם התאספו מסביבה והשתתקו בבת אחת.
פליטים הם במצב אפילו גרוע יותר משל "עניים".
אני מסכימה. העשירים תמיד צריכים לתכנן משהו, לרדוף אחרי משהו שזה עתיד.
גם קאמי מדגיש בספר את התאווה לחיים, את ההנאה מן הדברים הפשוטים.